אחד המושגים החשובים ביותר בהחלמה הוא "כניעה", מתחיל כמובן מהכניעה מול התאווה ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה"), ועד לכניעה המרכזית של החיים - כניעה מול אלוקים. אבל מה זה בעצם כניעה ומה ההבדל בין כניעה למלחמה? נכון, כניעה ומלחמה נשמעות בדיוק הפוך, אבל במציאות של ההתמודדות עם ההתמכרות הן דווקא נראות אותו דבר בדיוק. הרי המטרה הסופית שלי היא לא ליפול, אז מה זה משנה אם אני מכנה את זה כניעה או מלחמה?

הודאה בחוסר אונים היא חשובה אבל לא מספיקה. פעולה של יציאה מעצמי החוצה גם היא טובה וחשובה, אבל הטיימינג חשוב לא פחות. במשך הרבה שנים האמנתי לראש של עצמי וחייתי עם התאווה, הפנטזיות, הדמיונות, הכאב והסבל - הכל בבדידות גמורה. ניסיתי להתמודד לבד, ולא ידעתי שכל זמן שההתמודדות היא סוד פרטי ואישי שלי - קשה עד בלתי אפשרי להצליח בה.

"כעבור כמה שעות נפרדתי מדוקטור בוב. החיוך הנפלא, הישן, הרחב היה על פניו כשאמר כמעט בצחוק, "זכור, ביל, בוא לא נהרוס את הדבר הזה. בוא נשמור על פשטות!". הסתובבתי, לא מסוגל לומר מילה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו." (ביל וו, אחד המייסדים של ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, מספר על המפגש האחרון עם השותף שלו ד"ר בוב, והמילים האחרונות שאמר לו לפני מותו).

בחדשות פורסם כי אב בית בישיבה בירושלים שכנגדו הוגש כתב אישום על תקיפת נערים, נמצא הבוקר ללא רוח חיים בתא המעצר במגרש הרוסים בירושלים כשחולצה כרוכה לצווארו.

עבור ההחלמה שלי לא מספיק שאני מבין שאלוקים רוצה בטובתי, אני צריך לעבוד גם על הקשר הרגשי. בדיוק כפי שלא מספיק קשר של הבנה בין בני זוג או בין אבא לבנו, כך גם עם אלוקים אני צריך קשר רגשי. זה לא קל, אבל עצם הידיעה שזה חסר לי יכולה לדחוף אותי בכיוון הרצוי.

לפני כשנתיים וחצי, התחלתי להשתתף בקבוצה חיה באזור מגוריי, ופגשתי שם חבר שבאותו זמן היה נקי בערך חמש שנים, אחרי כמה שנים נוספות שהיה בתכנית ורובן העביר בנקיות. אח"כ ראיתי אותו פחות ופחות בקבוצות ורק יצא לי לראות אותו מפעם לפעם בהזדמנויות אחרות (בית כנסת, חנות וכיו"ב). כל פעם שראיתי אותו, חשבתי לעצמי שזאת דוגמא טובה לאדם שהחלים (בלשון עבר) ולא זקוק יותר לקבוצות.

רבים מאיתנו סובלים מפרפקציוניזם, הן בחיים בכלל והן בהתמודדות עם התאווה. אנחנו לא מתחילים את העבודה של הצעדים והתכנית כי אנחנו מפחדים שלא נוכל להתמיד בכך כשנגיע לבית אבות ונהיה בני שבעים ולא יהיו קבוצות מתאימות, או שאנחנו תקועים שנים בתוך פרוייקטים לא גמורים כי תמיד אנחנו חולמים שיום אחד נסיים אותם "כמו שצריך".

הרבה פעמים חברים חדשים שואלים למה צריך להצטרף לקבוצה כדי להחלים? איזה מידע שמקבלים בקבוצה אי אפשר לקבל בקריאה של מדריך? למעשה, התכנית של הצעדים היא תכנית שכל אחד יכול לקרוא וליישם לבד, אז מה הדגש הזה שיש כאן כל הזמן על יצירת קשר עם חברים אחרים, שיתוף חברים, מאמן אישי וכן הלאה, למה אי אפשר להסתפק בקריאה של ספר הדרכה וליישם את התכנית כל אחד לבדו?

אם אני מודה שאני מכור, ומקבל את העובדה שאני חסר אונים מול התאווה, מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שכעת אני יכול לברוח מהאחריות למעשיי מכיון שאין לי אפשרות לעמוד בנסיון? או שמא זה בדיוק הפוך, ודוקא ההודאה בחוסר אונים היא היא לקיחת האחריות על מצבי והתחלת הטיפול בעצמי על מנת שלא אמשיך לעשות את אותם דברים שאני חסר אונים מולם? אבל רגע, אם אני כן יכול לטפל במצבי, אז אני בכלל לא חסר אונים?...

הכנס השנתי שהתקיים ביום שני, נערך במרכז הכנסים משכנות שאננים בירושלים, בבתי השכונה שהיתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. אחד המשתתפים העיר שהמתיישבים הראשונים במקום היו צריכים הרבה אומץ כדי לצאת מהחומות, בדיוק אותו מהלך ואותו אומץ שהיה נדרש לחברים שהגיעו לכנס...

אבל אם בכל זאת אני צריך לבחור את הרגע בה"א הידיעה, אזי עבורי זה היה דוקא אקורד הסיום. אחרי שכל המילים כבר נאמרו, כל החיבוקים כבר חובקו, כל הצחוק כבר נצחק, והמנחה ביקש מכולם להצטרף לשירת "ואפילו בהסתרה". מי כמונו המכורים שזכינו למתנת הניקיון יודעים ש"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בודאי גם שם נמצא השם יתברך".

לפני שעתיים נחתי. חזרתי מהכנס השנתי השלישי של שמור עיניך, וכשאני חושב על הדרך לתאר את החוויה, אני פשוט חותם על המילים של השיר הזה. בהתחלה זה פחד וחושך והחיוך שנעלם, ואז יש תקווה ויש אמונה שחזקה מכל הפחד, וכאשר אנחנו הולכים ביחד אנחנו מרגישים שיש לנו אבא אוהב והכאב מתחיל להיעלם.  

הכנס הוא הזדמנות מצויינת לקבל החלמה, בפגישה עם חברים חדשים ועם חברים ותיקים, בהשתתפות בסדנאות של הצעדים, בהאזנה לסיפורים של חברים שנקיים הרבה שנים, ובחיבור הזה של חיים חדשים שנוצרים מתוך ההרס והריקבון של התאווה, כאשר הבושה והאשמה מתחילים להיעלם, ובמקומם מתחילים לנבוט הפרחים של קבלה עצמית, קבלת אחריות, וקשר עם אלוקים כפי שאני מבין אותו.

יש משפט שאומרים בקבוצות בנוגע לכך: כולנו אוהבים גלידה, לא משנה מה הטעם. במילים אחרות: כולנו נמשכים לתאווה, אבל הסוג הספציפי לא ממש חשוב. נכון שבטיפול פסיכולוגי אפשר אולי למצוא למה כל אחד נמשך לסוג התאווה שאליו הוא נמשך, אבל זה לא מעלה ולא מוריד אם אנחנו מבינים או לא מבינים.

מספיק להתבונן קצת מסביב כדי להבין שמשהו דפוק בדרך שבה העולם המערבי היום מתנהל ובו הכל צריך להיות כאן ועכשיו. בכל מקום שמסתכלים רואים הצעות בומבסטיות לפתרונות קסם: דיאטה תוך שבוע, לימוד אנגלית תוך יומיים ורבע, המליון הראשון תוך שנה וכן הלאה וכן הלאה. אין משמעות לשאלה מה טוב או נכון אלא רק שיהיה קל ומהיר.

מכיון שהנושא הזה עולה כאן שוב ושוב לאחרונה, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים מזווית הראיה שלי, ולא בתור הוספה על אף אחד אלא פשוט איך שאני רואה את הדברים.

יש לי בתיק גב סדרת פעולות שעיקרן הוא יציאה מעצמי ועשיית מה שצריך ולא מה שאני רוצה או מה שאני מרגיש. כל פעולה שכזאת היא חוט נוסף המחבר אותי אל המנצח, וברגע האמת - אני עושה את אותן פעולות. הבעיה היחידה היא שאני לא בדיוק כמו הצנחן. בעוד הצנחן לא רוצה להתרסק ולמות ולכן הוא פותח את המצנח, אני בזמן של התקפת תאווה דווקא מאוד מעוניין ליפול ולמות, ואני לא רוצה לעשות שום פעולות שיעצרו את התהליך הזה.

אחד האישים המפורסמים ביותר בעולם הפסיכולוגיה הוא פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שהטיפול שהוא המציא נקרא "טיפול תובנה", על שם ההנחה שאם האדם יבין טוב יותר את הקונפליקטים שגורמים לו בעיות בחיים, הוא יצליח להתגבר על אותן בעיות. אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד.