משפט מפורסם אומר: מה ההבדל בין פרפקציוניסט למכור? הפרפקציוניסט לא מסיים משהו אף פעם (כי זה אף פעם לא מושלם), ואילו המכור לא מתחיל (כי הוא מפחד שלא יצליח לסיים).

כך או כך, רבים מאיתנו סובלים מפרפקציוניזם, הן בחיים בכלל והן בהתמודדות עם התאווה. אנחנו לא מתחילים את העבודה של הצעדים והתכנית כי אנחנו מפחדים שלא נוכל להתמיד בכך כשנגיע לבית אבות ונהיה בני שבעים ולא יהיו קבוצות מתאימות, או שאנחנו תקועים שנים בתוך פרוייקטים לא גמורים כי תמיד אנחנו חולמים שיום אחד נסיים אותם "כמו שצריך".

בהחלמה אנחנו לומדים מושג חדש: התקדמות במקום שלימות. בפעם הראשונה אנחנו שומעים את זה כאשר מדברים איתנו על העבודה של הצעדים עצמם, אבל לאט לאט זה צריך להפוך לדרך חיים עבורנו בכל תחומי חיינו. המושג "שלימות" שייך למחלה, ולעומתו המושג "התקדמות" הוא התחליף לכך. אין שום צעד (מתוך 12 הצעדים בתכנית לגמילה מהתמכרות) שאפשר לעשות אותו בצורה מושלמת, זה פשוט לא קיים, וכשאנו מבינים את זה, אנחנו לא מנסים בכלל להגיע לשלימות, ובמקום זה אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן האם אנחנו בהתקדמות או בנסיגה? חברים שלא מצליחים להפנים את הנקודה הזאת, נתקעים שנים על גבי שנים בצעדים מסויימים, ולמעשה מונעים מעצמם את הרווח שמגיע מעשיה של כל הצעדים, כי הם מבזבזים שנים בהתקדמות איטית אל עבר מקום שלא קיים. כך זה בצעדים וכך בכל תחומי חיינו - אנחנו לומדים לאט שאין דבר כזה שלימות, ומנסים לגבש דרך חיים שפויה יותר שמבוססת על התקדמות.

הענין הוא שהתקדמות מטבעה היא ללא סוף, מה שאומר שמהרגע הראשון שאנחנו מתחילים את הדרך, אנו מבינים שהיא לא תסתיים לעולם. הרדיפה אחר השלימות היא רדיפה אחרי האשליה כאילו יש רגע מסויים שבו משהו הופך להיות מושלם, ואז המסע הגיע לסיומו, ואילו התקדמות היא ההיפך הגמור מכך. ניקח כדוגמא את ההתמודדות שלנו עם התאווה: הגישה של שלימות היא הרצון לעשות איזה שהוא קורס או טיפול שורש, ואז לא להיות מוטרד יותר מההתמודדות כיון שהנושא נפתר והוא שייך להיסטוריה. לעומת זאת הגישה של התקדמות יוצאת מתוך נקודת הנחה שההתמודדות שלנו עם התאווה היא משהו לכל החיים, ולא שייך "לפתור את זה", אך במקום זה אנחנו יכולים להתקדם במצב שלנו.

לכן ההגדרה שלנו למפוכחות מינית היא לא רק "אי קיום יחסים עם עצמנו או עם אדם נוסף שאינו בת הזוג שלנו" אלא גם "ניצחון גובר והולך על התאווה", כי בעוד החלק הראשון של הגדרת הנקיות הוא משהו של שחור ולבן, הרי שאת ההתקדמות לא ניתן למדוד ב"כן ולא", ואנחנו צריכים להודות בפני האני הפנימי שלנו האם אנחנו מתקדמים או נסוגים?

למעשה, ההבדל בין הרדיפה אחר השלימות הפרפקציוניסטית שלנו לבין הגישה של התקדמות, היא ההבדל בין רוחניות לבין מה שאינו. רוחניות היא מטבעה הבנה שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים, שיש לנו פגמים, שאנחנו בהתמודדות כזו או אחרת לכל החיים, ושעלינו לעשות את הטוב ביותר שאנו מסוגלים, מבלי לשאוף לשלימות. זאת המהות של הרוחניות בעיני, והיא מתבטאת בכל אחד מהצעדים, ובעיקר בתפילת השלווה בה אנו מבקשים "א-לי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם".