אז גם אחרי חמש שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים, אני עדיין צריך לעשות פעולות כדי להישאר נקי, ואם אני מפסיק - אני חוטף. אתמול היתה לי מעידה. למה מעדתי? פשוט כי לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. אבל באותה מטבע בדיוק אני יכול לשאול: למה המעידה לא נגמרה בנפילה? כי נזכרתי ועשיתי את מה שהייתי צריך לעשות.

לא תמיד, אבל הרבה פעמים זה הסיפור שלי, בפרט בנפילה שאחרי הנפילה. נפלתי ואני מרגיש כל כך רע, עד שהדבר היחיד שאני יודע שיכול להשכיח ממני את הכאב והאכזבה זה נפילה נוספת. האם יש בכך היגיון? ודאי שלא, אבל כמו השיכור - זה מה שאני מכיר. הדרך היחידה להשכיח את חרפת השתיה היא על ידי שתיה נוספת, ועד שלא אמצא דרך התמודדות אחרת, אחזור לנפילות פעם אחר פעם, ולא רק שהכאב של הנפילות לא ילמד אותי את הלקח אלא להיפך - הכאב עצמו יהיה זה שידחוף אותי ליפול פעם נוספת!

אתמול זכיתי לקבל שיעור נוסף בחינם לגמרי, מה קורה למכור שנמצא בתוך ההתקפה ברגע שהוא מתבלבל בתפקידים וחושב שהוא אלוקים של עצמו. ספונסי שלי (חבר יקר שאני משמש לו "מאמן" בתכנית, נקרא ספונסי, והמאמן נקרא ספונסר), אחרי תקופה יפה של נקיות טובה, החליט ללכת לרקוד עם השטן. למרות כל מה שיכולתי לומר לו, ולמרות כל מה שהוא ידע בעצמו, הראש החולה שלו סיפר לו שהפעם זה יהיה כיף, שהמחיר לא יהיה יקר, ושבאופן כללי זה הדבר הכי נכון לעשות.

יש בדיחה שאומרת שתשעה מכל עשרה גברים צופים בפורנו, והעשירי שקרן. אז גם אם זה לא מדוייק, בודאי יש בזה משהו כדי להעיד על כך שצפיה בפורנו (או אוננות) היא משהו שהעולם מתמודד איתו במימדים עצומים. ובכל זאת, למרות הכל, לא כולם מכורים. לא רק שלא כולם מכורים, אלא שרוב מוחלט של הצופים בפורנו (הן הקבועים והן החד-פעמיים) אינם מכורים. השאלה היא כמובן מה גורם לנו להתמכר?

ישנם שני מושגים דומים בהם אנחנו משתמשים הרבה כאשר אנחנו מדברים או כותבים על ההתמכרות שלנו למין ולתאווה, האחד הוא אובססיה והשני כפייתיות. לכאורה נראה שאלו צמד מילים נרדפות לתאר את אותו מצב, אבל למעשה מדובר בשני דברים שונים לחלוטין, ולמרות שהם משיקים אחד אל השני, יש להם תפקיד אחר הן בתהליך ההתמכרות, הן במחלה והן בהחלמה.

פחחח, חשבתי שאני חכם. איזה הדיוט. אבל האמת שיכול להיות שאני חכם, יכול להיות שאני מאוד חכם, אבל זה פשוט לא שייך. זה כמו להעלות את איינשטיין לבמה מול אלוף העולם באיגרוף ולחשוב שיש משמעות לחכמה שלו, הוא הרי "מבין" איך העסק הזה עובד ומה קורה כאשר היד זזה והאטומים והמולקולות מסתובבים וכן הלאה.

אחת ההפתעות הגדולות שהיו לי כאשר היתה כאשר הבנתי שהתאווה היא לא הבעיה אלא הפיתרון, ובעצם אני משתמש בתאווה כדי לפתור הרבה דברים אחרים שלא יכולתי לפתור בשום אופן אחר. הסתבר שיש לי בעיות להתמודד עם החיים (למרות שלא יכולתי להעלות את זה על דעתי כי זה לא היה נראה ככה בכלל), והתאווה היא פיתרון מצוין המספק בריחה מושלמת. כל הבעיה מתחילה כאשר המחיר של הפיתרון יותר גבוה מהתוצאה שהוא נותן, וכאשר המאזן הופך לשלילי - אני בבעיה.

טוב, ברור שזה לא בדיוק אותו דבר, ואי אפשר להשוות איזה הרגל מגונה להתמכרות אמיתית, אבל בכל זאת - יש כמה דברים שעדיין מקבילים בין הפסקת העישון לבין הפסקת השימוש בתאווה.

הרבה פעמים אנחנו מתפתים להאשים את הסביבה בבעיות שלנו, במקום לקחת אחריות על עצמנו. זה בולט במיוחד בכך שאנחנו מאשימים את הפריצות ברחוב, את אתרי הפורנו וכן הלאה, כי זה נראה שהם הבעיה האמיתית שלנו. אבל האם זה אכן כך?

קראתי את הסיפור הזה הרבה יותר מידי פעמים, אבל מסתבר שהוא נשאר נכון וימשיך לפעול גם כאשר אני מכיר אותו בעל פה. בספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים), ישנו סיפור בשם "אני המפתח" (ע' 133 בהוצאה החדשה). קראתי אותו כאשר הייתי צריך, הקראתי אותו לחברים שהיו זקוקים, למדתי אותו לבד וביחד, חשבתי עליו והייתי בטוח שאני מיישם אותו, אבל מסתבר שלמרות הכל - אני נותר המפתח, מה שאומר שיש לי עוד הרבה מה לעשות בעסק הזה.

מכור נוסע בלילה אחרי נפילה נוספת, כאוב, שבור, מדוכדך, חסר כל תקווה. עם דמעות בעיניים הוא מביט לשמים ואומר: "אלוקים, אם אתה קיים, אנא, עזור לי, אני לא מסוגל לסבול יותר!". אין לו מושג אם יש מישהו ששומע אותו, ועוד פחות תקוה יש לו שתפילתו תיענה. הוא למוד אכזבות משנים רבות של תפילות ותחנונים שלא נענו, אז הוא לא מפתח ציפיות.

יש לי פילטר חזק מאד במחשב זה שילוב של K9 עם רימון במסלול המוגן יותר באמת שבלתי ניתן לפריצה. אבל אני כל הזמן עסוק בניסיון לפרוץ אותו. אז אני מנסה לפרוץ את הפילטר בידיעה שלא אצליח נראה לי שזה נותן ריגשו מסוים או סתם שורף זמן יקר. מישהו חווה את התופעה הזאת?

אני אברך חסידי, סובל כבר הרבה שנים. כבר ניסיתי הרבה להפסיק, ניסיתי ונפלתי וניסיתי והצלחתי ונפלתי ונפלתי והצלחתי וניסיתי ונפלתי ונפלתי והצלחתי ונפלתי וניסיתי ונפלתי חד גדיא חד גדיא. תכלית אני ממש חסר אונים, בצעדים מתקדמים של ייאוש גמור. איך אני יוצא מהבוץ, איך, רבש"ע?

עבורי יום שאני רוצה דת ויהדות אני נכנס לכעסים על אלוקים ועל חינוך פנאטי שקיבלתי, וקשה לי להתקדם בהחלמה שלי וככה זה בכל שבת או חג מוציא אותי מהמסלול. ימים שאני מתבודד ולא הולך לבית כנסת עובד מפרנס משתדל להיות אבא ובעל טוב עובד צעדים אני נרגע ומתקדם.

אחרי הקבוצה דיברו החברים על כל הענין של התאווה וההתמכרות, ובין היתר עלה הענין של היפנוזה מה שהביא את אחד החברים לשאול למה לא יהפנטו את המכורים ויכניסו לנו לראש שתאווה זה איכסה (או בסגנון של אלכס חולה אהבה: בחורות ערומים זה חולירע) והכל יבוא על מקומו בשלום?

אתמול השתתפתי באירוע גדול שמתקיים מידי שנה, מה שסיפק לי הזדמנות מצויינת להשווות את המצב שלי היום למצב שלי בשנה שעברה, כיון שהאירוע נותר אותו אירוע, התאווה נותרה אותה תאווה, ואם בכל זאת יש שינוי - זה רק בי. מדובר באירוע המוני, משפחתי, משהו שמתחיל בבוקר ומסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, והוא משלב את כל המרכיבים שיכולים לזרוק אותי לקרשים: תאווה, לחץ, צורך בשליטה וכן הלאה.

קל לראות שבחברה שלנו בכי הוא דבר שמעיד על חולשה, משהו שאמורים להימנע ממנו כמעט בכל מחיר. הרבה שנים התנגן אצלי בראש השיר של אברהם פריד "Father don't cry" (אבא אל תבכה) כביטוי לדרך בה אנו תופסים את הבכי. לא רק שאסור לנו לבכות (בפרט אם אנחנו גברים ישראלים מאצ'ואיסטים יוצאי צבא או לחילופין חרדים שלא יודעים שרגש הוא מושג שקיים בעולם שלנו), אלא שגם ההימצאות במחיצת אדם אחר שבוכה גורמת לנו חוסר נעימות במידה רבה עד שנעשה הכל כדי שיפסיק לבכות.

באלכוהוליסטים אנונימיים יש מושג באנגלית שאומר: Poor me, poor me, pour me a drink, שזה משחק מילים שמשמעותו: אני מסכן, תן לי משקה נוסף. (באנגלית מסכן ולשפוך נשמע אותו דבר). המשפט הזה בא לתאר את המצב של רחמים עצמיים שמוביל כל כך הרבה פעמים לנפילה, כי מצב של רחמים עצמיים מספק לי את התירוץ לכך שכעת "מגיע לי", וכמובן ככה אני יכול להאשים מישהו אחר במצב שלי, במקום לקחת אחריות על עצמי.