חבר חדש כותב בפורום:

שלום לכם,

אני אברך חסידי, סובל כבר הרבה שנים. כבר ניסיתי הרבה להפסיק, ניסיתי ונפלתי וניסיתי והצלחתי ונפלתי ונפלתי והצלחתי וניסיתי ונפלתי ונפלתי והצלחתי ונפלתי וניסיתי ונפלתי חד גדיא חד גדיא.

תכלית אני ממש חסר אונים, בצעדים מתקדמים של ייאוש גמור. איך אני יוצא מהבוץ, איך, רבש"ע?

חבר ותיק מגיב:

אם התייאשת - אתה במצב טוב. אנסה להסביר לך קצת מה אני מתכוון במשפט המוזר הזה. אתה מבין, אני הייתי בדיוק במצב שלך לפני שלוש שנים וחמישה חודשים, ולמרות שחשבתי שזה הרגע הכי חשוך בחיים שלי, למעשה זה היה תחילת האור. הייאוש הזה היה עבורי שלב הכרחי כדי שאוכל להתחיל בתהליך של ההחלמה. אני כמו גרעין שצריך להירקב לגמרי כדי שיכול לצמוח ממנו עץ חדש, וכל זמן שנשאר בו קצת חיים - הוא פשוט לא יכול להתחיל את התהליך של הצמיחה.

כל פעם ניסיתי, וכל פעם נפלתי, וכל פעם ניסיתי יותר חזק וכל פעם נפלתי יותר חזק, אבל בכל אלפי הפעמים האלו לא הבנתי את הדבר הפשוט הזה שאומר שאם ניסיתי בכל כוחי ולא הצלחתי - כנראה גם לא אצליח. כל פעם חשבתי שאם רק אנסה יותר חזק - הפעם זה בודאי יצליח. לא הבנתי שאם אני מנסה לטפס על קיר חלק ולא מצליח - זה כנראה כיון שזאת משימה בלתי אפשרית. כמובן שלא סתם חשבתי ככה, אלא כיון שזה היה המסר שקיבלתי מהסביבה ומהעולם בו גדלתי, שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו וכן הלאה. לא הבנתי שזה לא המצב שלי.

אבל בסוף, המציאות היתה יותר חזקה מכל הרעיונות עליהם גדלתי, והכאב הביא אותי לאותו רגע של ייאוש שבו הבנתי שלא משנה כמה חזק אנסה ולא משנה כמה כח רצון אגייס כדי להילחם בעצמי, בסוף תמיד זה ייגמר בנפילה נוספת. כאשר ניסיתי הכל ונכשלתי תמיד - כבר היה ברור לי שמשהו לא בסדר.

כעת השאלה היא רק מה זה נותן לי. ייאוש רגיל מהמצב שלי לא יתן לי כלום, כי זה כמו הגרעין שנרקב על השולחן במשרד שלי במקום באדמה... כדי שהצמיחה תתחיל, הגרעין צריך להירקב במקום שבו הוא יכול לצמוח, ובמקרה שלי זה אומר שהייאוש לא היה סתם ייאוש כללי, אלא ייאוש שהביא אותי להבנה שמשהו מאוד בסיסי לא בסדר, ואם כן - אני חייב לפנות לקבל עזרה. במילים אחרות: לבד לא אצליח להתמודד עם הבעיה שלי, זה פשוט גדול עליי. לכן, הצעד הבא שלי היה לפנות לבקשת עזרה.

בהתחלה זה היה פניה לאיש מקצוע. זה לא היה קל להגיע לכורסת הפסיכולוג, אבל זה היה בלתי נמנע. אם אני בבעיה אמיתית - יש צורך גם בפיתרון אמיתי. בשלב הזה כבר הבנתי שאין לי מה לפנות לרב נוסף, כיון שהבעיה היא בי ולא בתורה או במצוות. אם הבעיה היא בי - הפיתרון גם הוא צריך להיות בתוכי. הפסיכולוג היה זה שסיפר לי על הדרך שנקראת 12 הצעדים.

אבל אם לא הייתי מתייאש, לא רק שלא הייתי מגיע אל הפסיכולוג, אלא שגם אם כן הייתי מגיע אליו, לא הייתי יכול להגיע אל הפיתרון שהוא הציע לי, כיון שהפיתרון הזה מתבסס כולו על הצעד הראשון שאומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". בלי הכניעה הזאת, בלי ההודאה במציאות האמיתית של חוסר האונים שלי - אין דרך להתחיל בכלל את הפיתרון.

לכן, אם אתה באמת מיואש, אם אתה באמת מבין שמשהו כאן לא בסדר, אם אתה ממש מפנים את העובדה שלא משנה כמה תנסה - תמיד תגיע בסוף לאותה נקודה של נפילה, אז אתה בכיוון הנכון. אתה מוזמן להיות איתנו ולקבל כאן את מה שרבים רבים מאיתנו קיבלו - את הנס של ההחלמה והחיים.