התחושה שהיתה לי כאשר קיבלתי את מייל החיזוק היומי הראשון אחרי שהצטרפתי לשמור עיניך היתה מעורבת. מצד אחד הרגשתי סוף סוף בבית, פעם ראשונה שאני בין אנשים שמבינים אותי ומדברים בשפה שלי, ומצד שני הרגשתי רתיעה חזקה מאוד מהעיסוק בנושא המודחק הזה.

אז מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות? עזבו אותכם מהתשובה הבנאלית על כך שיש אותו מספר, ובמקום זה בואו נדבר על העליות והירידות בחיים שלנו. נו, מה יש יותר בחיים שלי, עליות או ירידות? האמת היא שכנראה גם כאן התשובה תהיה שזה אותו דבר בדיוק, כי אחרי כל עליה ישנה ירידה ואחרי כל ירידה ישנה עליה, אבל תספרו לי את זה כאשר אני למעלה או למטה...

נכון, ידע הוא לא כח עבורנו, גם לא הידע הנכון, אבל זה מדובר על הנסיון שלנו להפסיק את ההתמכרות. לעומת זאת ידע יכול להועיל כאשר מדובר על היציאה מההכחשה והכניסה לתכנית. או במילים אחרות: כאשר אני מבין שאני בבעיה ומנסה לא ליפול רק בעזרת הידע על ההרס של הנפילה וכן הלאה - זה פשוט לא יעבוד. לעומת זאת אם אני לא מוכן להודות שאני נמצא בכלל בהתמכרות - אז ידע נוסף יכול להוביל אותי לנקודה בה אני פותח את העיניים ורואה סוף סוף את המציאות כפי שהיא.

טוב, האמת שאין כאן איזה חידוש גדול, ובסך הכל אותם דברים שאנחנו מכירים כל כך טוב מהמשנה כתובים בשפה אחרת בספר הגדול. במקום אחד זה נקרא השמח בחלקו ובמקום השני זה נקרא קבלה. שתי אפשרויות לכנות את אותו דבר. גם התוצאה היא אותו דבר, למרות שבמשנה מדברים על עשיר ואצלנו על מפוכח - כנראה גם כאן זה בעצם שני כינויים לאותו דבר. אם אני נקי - אני עשיר.

ברו עליי אתמול יום מטורף, מאוד עמוס, והיום מהרגע שפתחתי את העיניים אני בלחץ מהרבה נושאים שונים. כעת סיימתי מטלה גדולה ואני מרגיש קצת הקלה, אבל אני בעיר אחרת ומאוד מסוכן לי כאן. יש כאן המון תאווה ברחוב ועולות לי מחשבות מהעבר. שמתי לב מקודם שלגמתי מראה של נשים ברחוב, מתוך אשליה שזה לא יגרום לי לנפילה, אז כעת אני רואה שאני ממש במצב מסוכן ואני צריך עזרה.

אף פעם לא בדיוק הבנתי את הקטע הזה עם שנת החורף של הדוב. האם כשהוא ישן חצי שנה זה אומר שאחר כך הוא גם ער חצי שנה רצוף, או שאחר כך בקיץ הוא ממשיך לישון כרגיל? בכל אופן, הדוב בעבורי הוא סמל לכל מה שהוא ההיפך מ"רק להיום", כי אצלי אני יודע שאלוקים חילק את הזמן שלי ליחידות קטנות של 24 שעות, כך שמכל בחינה שהיא יש לי רק את היום לעבור, ובערב הכל מסתיים עד הבוקר בו יתחיל יום חדש, ואילו הדוב ישן חצי שנה ברציפות ואולי גם ער חצי שנה בלי הפסקה...

הבעיה היא כזאת: כשאני לא משתמש בתאווה, נהיה לי קשה להתמודד עם הרבה דברים. זה לא מגיע מיד כמובן אלא לוקח זמן. בדרך כלל זה נראה בערך ככה: רגע אחרי הנפילה אני נשבע שזאת הפעם האחרונה, מרגיש רע, מבואס, לא בא לי על כלום ורוצה רק להיעלם ולשכוח מעצמי, אני משוכנע לחלוטין שאין סיכוי בעולם שאחזור לעשות את השטות הזאת.

במעידה האחרונה שהיתה לי, חזרתי אחורה בזמן לנפילות, והרגשתי שוב את הסיבה שבגללה אני לא רוצה ליפול, לא רק הכאב שאחרי הנפילה, כאב שבחסד אלוקים נחסך ממני כי לא נפלתי, אלא הכאב של לפני הנפילה.

יש סצינה בסרט שעוסק בהתמכרות לסמים ואלכוהול, בו שואל אחד המחלימים את המדריך במוסד הגמילה, מתי הוא יוכל לצאת שוב לדייטים עם נשים. במילים אחרות הוא שואל, איך הוא יידע מתי ההחלמה שלו מבוססת ויציבה באופן שהוא כבר יכול להתקדם לשלב נוסף בחיים מבלי להסתכן שבכל רגע הכל עומד להתפרק שוב.

לפעמים זה יכול להיות ממש ממש מוזר. אני ביום טוב, מחובר, השמים כחולים והציפורים מצייצות (זה סתם נכתב כדי שיהיה מעניין...), ופתאום משום מקום, בום טראח! אני מרגיש את התאווה מגיעה לביקור. היא לא דופקת בדלת בצורה מנומסת ושואלת אם אני מוכן לתת לה להיכנס היום, ממש לא.

במוצאי הצום, אחרי שעות שאני עומד שליח ציבור, והשירה ובית הכנסת הצפוף, היה לי כמובן חם והזעתי, ואז יצאתי החוצה אל הרחוב הקר ומיד עלתה לי מחשבה בראש שזה לא טוב כי אני עלול להצטנן מהמעבר מהחום אל הקור. באותו רגע ידעתי על מה אכתוב הלילה, ידעתי שאכתוב על הדרך בה הצטננתי לא רק באופן פיזי אל בעיקר באופן רוחני, על הדרך בה המחלה שלי החמירה עם כל נסיון נוסף להתעלות ולהתחבר לקדושה.

אני רואה את כולם ומקנא. מחשבה מתגנבת לראש: למה אני לא כמו כולם? למה אני לא יכול לקום בערב כיפור, להתפלל, לטבול במקווה, להיות עסוק כמו כולם בהכנות שכולם עושים לקראת יום כיפור. למה אני צריך להיות שונה? במה אני מתעסק בערב יום כיפור? בלהישאר נקי, רק להיום... יום כיפור בפתח, והעבודה שלי היא לא להסתכל ברחוב על בחורות, לא לפתוח אתר פורנו... איזה באסה.

האמת היא שתכננתי לכתוב פוסט תחת הכותרת "מדוע ה' לא ענה לתפילותיי", וכבר היה לי בראש את כל הפוסט בו אני מסביר למה התפילות והבכיות שלי כל שנה בימים הנוראים לא הועילו ולא התקבלו, אבל אז היה לי את מה שהספונסר שלי מכנה "רגע מואר", והבנתי שאני פשוט מסתכל בכיוון הלא נכון.

נכון שעדיין לא מצאו תרופה שתהפוך אדם אלרגי לאדם רגיל, אבל עבור רוב האלרגיים זאת לא בעיה כל כך חמורה, כיון שהם פשוט נמנעים מכל מגע שהוא עם החומר אליו הם אלרגיים. זה לא תמיד קל, אבל זה אפשרי.

יש אימרה על כך שפעילות גופנית היא הצעד השלוש עשרה בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות. זהו מעין צעד לא כתוב, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. קל לראות את זה בעולם של החלמה, כאשר רבים רבים מאלו שהחלימו מכל סוג התמכרות שהיא, אימצו אורח חיים בריא, שהתעמלות היא חלק ממנו, ביחד עם אוכל בריא, שינה מספקת, הורדת לחצים ועוד.

בהכללה אפשר לומר שהבעיה מספר אחת של חברים נשואים בהתמודדות עם פגמי האופי שלהם, מיוצגת ביחסים עם האישה. מהבחינה הזאת, נראה שלרווקים קל יותר להחלים, כיון שהם חופשיים יותר להתמודד עם פגמי האופי שלהם בחלל פחות טעון, מאשר נשואים שפגמי האופי שלנו מגיעים כל הזמן לידי ביטוי במערכת הנישואין.

בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) נכתב כי למחלה שנקראת "התמכרות" ישנם שלושה צדדים: פיזי, נפשי ורוחני. בקצרה על כל אחד מהם:

לחברים של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) יש גם AAA. שלושת ה-A הם Awareness Acceptance Action, שזה מודעות, קבלה ועשיה. שלושת השלבים האלו הם חיוניים בהמון מקומות ומצבים שונים בחיים בכלל ובהחלמה בפרט, ואם חסר אחד, לא משנה האם זה הראשון השני או השלישי, אז התוצאה תהיה בעייתית.