השלב הראשון בטיפול בבעיה היא כמובן ידיעת הבעיה, ואצלי זה אומר שאני חייב להפנים שהרעל הזה שנראה כל כך נחמד - יכול להרוג אותי, בדיוק כפי שעוגיה חלבית אחת יכולה להרוג מי שאלרגי לחלב. חשוב שאזכור שלא משנה אם אני רוצה או לא ואם עשיתי את זה בכוונה או בטעות, בשוגג או במזיד - המגע שלי עם התאווה יגרום בהכרח לתגובה גופנית בלתי רצויה שיכולה להיות מאוד מסוכנת עבורי, בדיוק כפי שמתפתחת אלרגיה למי שאלרגי לחלב או לבוטנים או למה שזה לא יהיה.
אבל הבעיה היא שאני יודע את הכל ובכל זאת רוצה רעל!
נכון שעדיין לא מצאו תרופה שתהפוך אדם אלרגי לאדם רגיל, אבל עבור רוב האלרגיים זאת לא בעיה כל כך חמורה, כיון שהם פשוט נמנעים מכל מגע שהוא עם החומר אליו הם אלרגיים. זה לא תמיד קל, אבל זה אפשרי. למשל בבית הספר של הילד שלי הגיעו השנה ילדים שהם אלרגיים לבוטנים ברמה שאפילו אם הם מריחים משהו שעשוי מבוטנים אז זה מסוכן עבורם. כמובן שכל בית הספר התגייס למען המשימה, שלחו מכתבים להורים שמזהירים שאסור להביא שום דבר עם בוטנים, תלו שלטים בכניסה לבית הספר שזה "אזור נקי מבוטנים", ובאסיפת ההורים דאגו המורים להזכיר את זה ולתת על זה דגש.
הבעיה שלי היא שאני לא מסוגל לעשות את אותו הדבר. האלרגי לחלב או בוטנים, ברגע שהרופא איבחן אותו והסביר לו ממה עליו להיזהר אם הוא רוצה להמשיך לחיות - מבחינתו זה סוף הסיפור והוא יעשה הכל כדי לשמור על עצמו. לעומת זאת אני יודע טוב מאוד את המצב שלי, מבין היטב את ההשלכות - ובכל זאת עושה הפוך.
הענין הוא שבשונה מהלארגי לבוטנים, אני סובל מבעיה כפולה. לא רק שיש לי אלרגיה לתאווה, אני סובל גם מאובססיה לתאווה. האלרגי לבוטנים לא משתגע מכך שאסור לו לאכול בוטנים, וגם אם זה מפריע לו - הוא יכול לשלוט בקלות ברצון לאכול בוטנים, כאשר הוא מזכיר לעצמו שמחיר הבוטן יהיה גבוה מידי מכדי שהוא יכול להרשות לעצמו, ואילו אני יודע שתאווה היא מסוכנת, אבל יש לי אובססיה לתאווה, ולמרות שאני יודע היטב מה המחיר של נפילה, אני פשוט לא מצליח לעצור את עצמי. אני מבין הכל, יודע הכי טוב ויכול להסביר לאחרים עד כמה תאווה זה רעל - אבל למרות כל הידע (הנכון!) הזה, אני לא מצליח לעשות את הדבר הנכון.
חשוב שאבין את הצד הזה בבעיה שלי כי אם אני מתמקד רק בנסיון להפנים כמה תאווה היא רעל עבורי - המאמצים שלי נועדו לכישלון. עשיתי את זה עשרים שנה וזה לא עבד. תמיד חשבתי ש"הפעם זה יצליח" כיון שעכשיו אני באמת מבין כמה לא כדאי לי ליפול וכמה האשליה של הכיף לא שווה את הכאב של אחר כך, אבל זה לא החזיק מעמד. חשבתי שאני כמו אלרגי לבוטנים שצריך רק להבין טוב יותר או להרגיש כאב חזק יותר, ולא הבנתי שאני סובל מבעיה נפשית.
כאשר אני מבין שהבעיה שלי היא גם נפשית, אני מבין שההתמודדות צריכה להקיף גם את הצד הזה, ובלעדי זה לא אוכל להשתחרר ממעגל הקסמים הבלתי נגמר של נפילות והחלטות לא ליפול שוב ושוב ושוב. בתכנית 12 הצעדים ניתן דגש מיוחד על הצד הנפשי, כאשר אנחנו עושים את הצעדים הרביעי והחמישי, שם אנו מגלים את "הסיבות ותנאים" שבגללם הגענו לאן שהגענו.