ערב יום כיפור. כולם עסוקים, מבקשים סליחה, מתכוננים ליום הקדוש, ואני מרגיש שייך אבל לא שייך. אני שייך כי כל השנה אני חייב להתעסק במה שכעת כולם עסוקים, אבל אני לא שייך כי יום כיפור שלי הוא שונה. לפני שהגעתי להחלמה, יום כיפור היה היום בו הייתי בטוח שזהו זה, אני כעת מקבל את ההחלטה שתשנה את החיים שלי ולעולם לא אחזור לנפילות האלו, החלטה שלא החזיקה מעמד יותר מכמה ימים (במקרה הטוב). אבל מאז שהגעתי להחלמה אני יודע שהבעיה שלי לא עומדת להיעלם בגלל ההחלטה, ואם אני רוצה להישאר נקי - אני צריך כל יום לעשות את הפעולות שמשאירות אותי נקי, אז יום כיפור איבד פתאום כל כך הרבה מהמשמעות שלו.

אני רואה את כולם ומקנא. מחשבה מתגנבת לראש: למה אני לא כמו כולם? למה אני לא יכול לקום בערב כיפור, להתפלל, לטבול במקווה, להיות עסוק כמו כולם בהכנות שכולם עושים לקראת יום כיפור. למה אני צריך להיות שונה? במה אני מתעסק בערב יום כיפור? בלהישאר נקי, רק להיום... יום כיפור בפתח, והעבודה שלי היא לא להסתכל ברחוב על בחורות, לא לפתוח אתר פורנו... איזה באסה.

המחשבות לוקחות אותי לתחילת השנה האחרונה, כאשר התלבטתי האם להשקיע יותר בשמור עיניך או להמשיך הלאה עם החיים שלי. מצד אחד, יש לי חיים מסודרים, עבודה, משפחה, קהילה, מה לי ולצרה הזאת? למה אני צריך להיות שקוע כל הזמן באוננות ופורנו ונפילות? מצד שני, יש כל כך הרבה יהודים סובלים שזקוקים לעזרה, איך אפשר לדאוג רק לעצמי? ועדיין אני חושב על זה שאפשר לעשות צעד 12, אבל אני לא חייב להשקיע את כל החיים שלי בגועל נפש הזה. אני את נפשי הצלתי בשמור עיניך, אני נקי כבר יותר מחמש שנים, עזרתי כבר להרבה חברים בהחלמה, אז מי אמר שכעת אני צריך להמשיך להתעסק בזה, אולי הגיע הזמן שאחרים יעשו את העבודה הזאת.

ואני נזכר בדברי הגמרא: "אמר דוד לפני הקב"ה, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מטופלות בדם, שפיר ושליא, כדי להתיר אשה לבעלה". דוד המלך, אין לו מה לעשות חוץ מלהתעסק בגועל נפש הזה של דם שפיר ושליה? אבל כן, כדי להתיר אשה לבעלה הוא ירד מכבודו והתגעל בדם.

נכון, יש מקומות יותר מכובדים לעשות חסד. יש ארגונים שבהם אפשר להתגאות בפעילות, ואילו בשמור עיניך זה לא כבוד גדול, ופרסום אישי כמובן לא בא בחשבון...

ועדיין ממשיך הקול הקטן בראש שלי ללחוש: אבל למה עכשיו? למה בערב יום כיפור זה מה שאתה צריך לעשות? ואז נזכרתי בסיפור על אחד מגדולי ישראל שבאמצע התפילה ביום הכיפור הלך לחטוב עצים כדי להכין אוכל ליולדת בקצה העיירה שלא היה מי שידאג לה. חשבתי על הסיפור הזה במושגים של ימינו, איך היינו מתייחסים אם היינו שומעים שהרב עובדיה יוסף או הרב אלישיב או הרבי מליובאוויטש היו מפסיקים בתפילת יום כיפור ויוצאים לנהוג באמבולנס של הצלה לקחת אישה לבית חולים.

אז כן, ביום כיפור הרצון הוא להיות כמו כולם, אבל מי שהגיע להחלמה ואלוקים נתן לו את המתנה, יש לו גם אחריות, לעזור ליהודים אחרים, לאלו שאין מי שיעזור להם. ואם בגלל ההחלמה אז אתרגש פחות בתפילת כל נדרי או נעילה - עלינו להיות מוכנים לשלם את המחיר הזה, כדי לעזור ליהודי נוסף.