זה היה לפני בערך שמונה שנים, לא הייתי בהחלמה ולא ידעתי בכלל מה הבעיה שלי. כאילו, ידעתי שיש לי בעיה (בדרך כלל... כשההכחשה לא היתה מידי חזקה), אבל לא ידעתי מה היא. הבנתי שמשהו לא בסדר איתי אם אני כל הזמן מבטיח שלא אצפה בפורנו ולמרות זאת אני חוזר לשם, אבל מצד שני לא הבנתי מה בדיוק לא בסדר כאן, כי הרי כולם נמשכים לנשים ולמין, ובלי זה העולם שלא לא היה ממשיך להתקיים, אז למה אני רוצה להפסיק בכלל, במה אני שונה מאנשים אחרים, ולמה אני לא מצליח להפסיק אם אני כל כך רוצה?

באותו זמן לא הבנתי שאני פונה אל הפורנו בתור בריחה, מושגים שהיום נראים לי פשוטים ומובנים באופן אינטואיטיבי, היו אז רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי מישהו משתף על "אכילה רגשית" ולא הבנתי מה לעזאזל הוא מדבר... היום אני יודע היטב שבזמני לחץ, תסכול, פחד, טינות וכן הלאה - אני רוצה לאכול משהו מתוק, אבל אז לא הבנתי שום דבר מכל זה.

ערב אחד, ישבתי במשרד והמתנתי בדריכות לפרסום הכרעה במשפט מפורסם שעקבתי אחריו באותה תקופה בחשש רב. זה היה משפטו של שלום רובשקין, יהודי מארצות הברית שהואשם בעבירות כספיות, והטענות היו כי מדובר ברדיפה אנטשימית בגלל היותו יהודי. באותו ערב גזרה עליו השופטת 27 שנים בכלא...

לקחתי את זה מאוד קשה, כעסתי מאוד על השוטפת, פחדתי עבור אדם שלא הכרתי ולא פגשתי מעולם אבל הרגשתי קירבה גדולה אליו. התחושות היו קשות מאוד, הרגשתי המון כאב וצער, והדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו זמן כדי לא להרגיש אותם היה לצפות בפורנו ולאונן את עצמי לדעת. שוב ושוב עד ערפול חושים מלא, עד שהכאב, הטשטוש והחולשה הכריעו אותי.

בתוכי הרגשתי את אותו רגש שהיה הגרוע ביותר מכל הרגשות שאני מכיר, יותר גרוע אפילו מכאב של דחיה, אשמה או בושה - זה היה ההרגשה של פיצול אישיות. אם אכפת לי מהיהודי שהולך לכלא ורק לפני כמה שעות אמרתי תהלים עבורו, איך עכשיו אני מסמם את עצמי בפורנו שלא נגמר? מי אני באמת?! את הזעקה הזאת לא יכולתי להשתיק, גם לא בזרם בלתי נגמר של תמונות חשופות. השאלה הזאת ניקרה לי בראש לפני הנפילה, במהלכה ואחריה, והיא היתה כמו היתוש של טיטוס, זמזום טורדני שכל פעם מתרגל לרעש יותר חזק וממשיך להפריע בלי הפסקה.

עברו שנתיים, הגעתי להחלמה, ומאז עברו שש שנים נוספות שבהן אני נקי. נס גדול ולא מובן מאליו.

ביום חמישי, בהפתעה גמורה, היהודי היקר הזה יצא מהכלא, בעקבות חנינה שהעניק לו הנשיא טראמפ. שמחתי מאוד עבורו, ולא יכולתי שלא להיזכר באותו לילה בו הא נשלח לכלא. ההשוואה בין הימים ההם לזמן הזה היתה כל כך חדה שלא הייתי צריך להשקיע כדי לראות אותה מול העיניים. אז לא יכולתי לחיות עם עצמי וברחתי אל הפורנו, והפעם אני מחובר לעצמי, חי את הרגשות שלי, משתדל להתמודד איתם באומץ, וכשאני צריך עזרה - אני גם יודע לפנות לאחרים ולבקש עזרה.

בעבר הייתי בורח לא רק בגלל רגשות שליליים כמו כאב וכעס אלא גם בגלל הצפת רגשות חיוביים. אין לי ספק שאם לא הייתי מגיע להחלמה, הבשורה הזאת של השחרור מהכלא היתה גורמת לי לברוח בדיוק באותו אופן שגרמה לי ההודעה על הכניסה שלו לכלא. שניהם אירועים טעונים ברגש חזק, ומי שלא יודע להתמודד עם רגש בלי הסם שלו - יברח בשניהם באותה מידה.

בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, הפעם לא הייתי צריך לברוח.