הוויז לקח אותי דרך כמה מהרחובות המרכזיים בצעד הראשון שלי. כל מדרכה תמימה למראה הזכירה לי רגעים של אובדן שליטה. פניתי בכיכר וחניתי ליד זכרון משמעותי ומהדהד. סגרתי את הדלת של הרכב, אבל לא את הדלת על העבר שלי. ברחוב השתרר שקט וגם בלב שלי. הנה, בפעם הראשונה מאז הצטרפתי לתוכנית אני רואה את אחת מההבטחות מתקיימת בזמן אמת: פסעתי בתוך העבר ולא מתוך מזוכיזם אלא מתוך שמחה. לא מתוך פחד אלא מתוך השלמה. במקום ריצת רגליים להרע, אני הולך לכנס של שמור עיניך. כבר היה לתועלת לעשות מאמצים להגיע לכאן. בכנס פגשתי כמה פרצופים מוכרים, אנשים שלפני התוכנית ודאי לא הייתי חושב להחליף איתם מילה וכרגע יודעים עלי יותר מהמשפחה והחברים שמחוץ לתוכנית גם יחד.

למרות חוסר הנוחות שאני מרגיש לרוב באירועים המוניים, אני שמח שהגעתי, ששמעתי, שדיברתי. המקום הזה נתן לי כל כך הרבה בחודשים האחרונים, הרבה מעבר למה שחשבתי שמגיע לי. אין לי אלא להודות לעוסקים במלאכה ולה׳, על היום בו נכנסתי למייל משמור עיניך וקראתי את ההודעה על פתיחה של קבוצה טלפונית חדשה...