שלח לי כוח, אל תיתן לי לברוח, גם אם הלילה, ארוך ומפותל, כשהשמש שוב נמחקת, הורד אלי קצת שקט, הבדידות הזו צועקת ולא תמיד זה קל.

כמה פעמים ביום אנחנו בודקים הודעות בפלאפון, למה אנחנו עושים את זה, ומה עושים כדי להפסיק את ההתנהגות הבלתי שפויה הזאת?

ההצלחה והכישלון לא רשומים על שמנו. תפקידנו הוא רק לפעול. אם פעלת - אשריך, תמשיך הלאה.

אנשים אומרים שמוטיבציה לא מחזיקה הרבה זמן. טוב, גם מקלחת לא – לכן אנו ממליצים אותה על בסיס יומי.

חנוכה מסמל - לדעתי - את עיקרון ה"רק להיום". כולנו מכירים את הקושיא המפורסמת בעניין מדוע חוגגים שמונת הימים בעוד שליום א' היה מספיק שמן והתירוצים הרבים שנאמרו סביב נושא זה.

נראה כי מילותיה האחרונות של חני וינרוט ע"ה, מסמלות את אישיותה המיוחדת. שמונה שנות מחלתה הסופנית התאפיינו בהתמודדות אמונית, אופטימית ומלאת חיים, למרות צל המוות שארב כל העת.

ר' אשר פרוינד נהג לספר סיפורי מעשיות קצרים, שמזכירים בסגנונם את סיפורי המעשיות של רבי נחמן. אלו הם מעין משלים קצרים גדושים בלקח ומתובלים באירוניה דקה.

באופן אישי עבר עלי יום כיפור מחובר וחוויתי חוויה ממש מיוחדת. הייתי באמצע תפילת מוסף של שמונה עשרה ופתאום חשתי שמישהו הכניס את ידו הקטנה לכף יד שלי. הפסקתי את התפילה והסתכלתי, ראיתי שזה בני הקטן בן 4.5 שהגיע, התיישב ונתן את היד לאבא.

ילד שאל את אבא שלו: "אבא, אלוקים הוא גדול או קטן?". השיב לו האב: "שאלה יפה, בוא ואענה לך", לקח אותו אביו לשדה התעופה ואמר לו: "הסתכל לשמים, אתה רואה באופק מטוס?"

"כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני, בלעדיכם". אסירותודה על 202 ימים, כל יום רק להיום. וואוו, זה ממש לא מובן לי. אני יודע שהיו ימים וזמנים ומצבים שהייתי נופל בהם בעבר, לפני הכניסה שלי לקבוצות, צעדים, קשר עם חברים, והנפילה היתה מביאה אותי לעוד נפילה.

איך אני אוהב את התאריכים המיוחדים: ראש השנה, ראשי חודשים, ימי הולדת, אולי יום העצמאות ואפילו תאריכים לועזיים סמליים וחשובים גם תופסים בלית ברירה.

שלום חברים, תודה על אהבתכם, בזכותכם אני נפתח כל יום קצת יותר ולומד לקבל את עצמי ולעשות שלום עם עצמי, ולאט לאט גם עם העולם ואלוקים.

ובסוף, בכזו פשטות, שורות שורות חבוקות ומאוחדות, אף אחד לא מתבייש או מהסס, שרנו ביחד את שירת הנשמה, היה לי טוב, לא הרגשתי אורות, לא התחננתי, לא בכיתי, אבל הרגשתי שלווה, הרגשתי ממש את מה שאנחנו אומרים בתחילת כל מפגש, יצרנו קשר אמיתי, הגענו הביתה...

ברחוב השתרר שקט וגם בלב שלי. הנה, בפעם הראשונה מאז הצטרפתי לתוכנית אני רואה את אחת מההבטחות מתקיימת בזמן אמת: פסעתי בתוך העבר ולא מתוך מזוכיזם אלא מתוך שמחה.

אודה שהתרגלתי לשקר, לעצמי ולאחרים. לא פשוט לשנות הרגל כזה. לא תמיד קל להודות באמת, בוודאי לא בענייני תאווה.

מתחיל את הדרך הלא סלולה אל השפיות. להלחם נגד עצמי בעד עצמי.