א. בפרשתנו מסופר כיצד יתרו רואה את משה שופט לבדו את ישראל, הוא שואל את משה בעקבות כך: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?", ואף מביע את מורת רוחו: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ".

יתרו מציע למשה להאציל סמכויות. לדעת יתרו, משה עתיד "להתפרק" אם לא יעשה זאת. המציאות הזו שבה משה לבדו מטפל ב"תיק" שנקרא עם ישראל היא קטלנית עבור משה, אבל לא פחות מכך עבור העם.

העיקרון שהציג יתרו, מקבל משנה תוקף בהמשך הדרך. כאשר בני ישראל מתלוננים על המן ודורשים בשר, פונה משה בצר לו לה' ואומר: " לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ?... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

ובתגובה לכך אומר ה' למשה לאסוף 70 זקנים שיסייעו לו. במילים אחרות, גם ה' מציע למשה להאציל סמכויות.

ב. משה רבנו היה האדם הנעלה ביותר בהיסטוריה. בתחילת פרשת "וזאת הברכה" מכונה משה "אִישׁ הָאֱלֹהִים", ועל כך אמרו במדרש: "מהו 'איש האלהים'? אמר רבי אבין מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלהים (דברים רבה יא,ד).

אם לא היו אומרים זאת חז"ל היה קשה להעיז לומר דבר כזה (והאמת, שלי באופן אישי קשה להתבטא כך גם לאחר שאמרו זאת חז"ל). כביכול, משה הוא מדרגה אמצעית בין אדם לאלוקים. בחציו התחתון הוא "אִישׁ", בן-אדם, ובחציו העליון הוא... "הָאֱלֹהִים" (!)

למרות כל זאת, אפילו משה רבנו לא יכול לעשות את זה לבד. הוא צריך לשתף פעולה עם אנשים אחרים. זה טוב גם לו וגם להם.

ג. "לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד", אבל איכשהו, במשך שנים, ניסיתי להתנהג כאילו אני יותר ממשה רבנו. גם משה רבנו, לפי המדרש, הוא רק "חצי אלוקים". אבל אני ניסיתי לשחק את תפקיד האלוקים בכבודו ובעצמו. צחקתי על משוגע מצפת שחושב שהרבי הוא האלוקים, אבל בעת ובעונה אחת התנהגתי ברצינות רבה כאילו טהרני הוא האלוקים, בלי אפילו לשים לב לכך (כאשר הייתי בטיפול והמטפל שלי טען שאני "משחק אותה אלוקים", ממש לא הבנתי על מה הוא מדבר (אם כי קול בתוכי אמר שזה נשמע נכון). הרי אני אדם נחמד שבדרך כלל מתייחס יפה לכולם, אז מה הבעייה?).

ניסיתי להיות הבמאי של כל מה שנוגע אליי. היה ברור לי, שכשאני מנהל כל דבר ומקבל את ההחלטות לגביו, הוא יתנהל בצורה הטובה ביותר. כתוצאה מכך, (כמעט) כל העולם היה על הכתפיים שלי. זה היה כבד מדי בשבילי לסחוב, וכתוצאה מכך, במקום לעשות הכל – עשיתי (כמעט) כלום.

הייתי חייב גם משהו שיקהה את הכאב על כל הכישלונות שלי בניסיונות להיות אדם על-אנושי. ומצאתי את סם התאווה.

ההתנהלות הזאת של "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" הזיקה מאוד, גם לי וגם לאחרים. חוסר יכולת לשתף פעולה בצורה אמיתית,

ברמות הבסיסיות ביותר, היא נכות נפשית קשה, שמבודדת מאוד מהסביבה. אני בודד גם כשאני מוקף חברים, ואפילו כשאני מוקף מעריכים ואף מעריצים. "זאת נהפכה לבדידות נוראה, לשבת על הכסא הזה של הא-ל" (הספר הלבן, עמ' 53).

רק להיום, אני מנסה קצת פחות לשבת על כסא הא-ל. יותר לאפשר לו ולאנשים אחרים מקום בחיי. אני עדיין נופל בזה הרבה. לא חליתי בהאלהת עצמי ביום אחד, וגם לא אירפא ממנה ביום אחד. אבל אני רואה התקדמות.

התקדמות, ולא שלמות - זה כל מה שנדרש ממני. אני אדם. לא אלוקים (אפילו לא מחציי ולמעלה... ).