יתרו מציע למשה להאציל סמכויות. לדעת יתרו, משה עתיד "להתפרק" אם לא יעשה זאת. המציאות הזו שבה משה לבדו מטפל ב"תיק" שנקרא עם ישראל היא קטלנית עבור משה, אבל לא פחות מכך עבור העם.

בשבת קראתי את פרשת המן, ושאלתי את עצמי, מה הייתה הבעיה של עם ישראל? מה הפריע להם כל כך, הרי אני הייתי מאוד שמח לקבל כל יום לחם מאלוקים בלי לדאוג את דאגת המחר, בלי לחשוב על מה שיהיה, ופתאום פה כתוב שאנשים לא האמינו וכעסו על משה רבינו, אתמהה!

כשחושבים על פרעה, אי אפשר שלא להשוות את ההתנהגות שלו להתנהגות של מכור. טוב, כמובן שהוא לא היה מכור באמת אלא פשוט רשע, וההתנהגות שלו לא היתה תוצאה של התמכרות אלא של רוע אמיתי, אבל בכל זאת ההשוואה הזאת מעניינת.

בפרשת השבוע אנו מתחילים לקרוא על עשרת המכות שהקב"ה מתחיל להכות בפרעה וכל עמו. עשר מכות כואבות ומחרידות שמצליחות להפוך את האימפריה של העולם בזמנו לעיר חרבות. עשר מכות שמימיות שמשנות את הטבע והופכות את סדרי הטבע כשבסופם מגיעה הגאולה הגדולה מהשעבוד הארוך במצרים ואנו סוף סוף יוצאים לחופשי.

במבט מהיר נראה שמסלול חייה של שרה אמנו היה לא משו, בלשון המעטה. הסבל החל בחווית היתמות בגיל צעיר, המשיך דרך חיי הנדודים שבמהלכם נחטפה פעמיים, גם מנחת לשונם של הלשונות 'הטובות'. והגיע לשיאו בבשורה הנוראה, שבנה יקירה בו זכתה לאחר 89 שנות עקרות, איננו בנסיבות איומות.

מאז ומתמיד אהבתי לדמיין את עצמי חי בתקופת יציאת מצרים קריעת ים סוף, והזמנים שאחר כך, קירות המים השקופים עם כל מה שניבט מהן עצרו את נשימתי, ההליכה באדמת הטרשים, בחיפוי ענני הכבוד מכל עבר קסמה לי, הייתי מוכן לתת המון בשביל לראות את ישור פני השטח מלוא האופק על ידי עמוד הענן, לא נראה לי שהייתי מוכן להירדם כשעמוד האש היה נכנס לפעולה..

רבים מאיתנו ואני (הייתי) בתוכם, משוכנעים שבורא עולם שונא אותנו, ברא אותנו מכורים כדי שנסבול, יצר לעצמו שעשוע בדמותנו האומללה כדי שיוכל להתענג מאנחותינו, לא פעם ראינו אותו ברוחנו, מחכך ידיים בהנאה מכל כאפה שנוחתת עלינו, ממש 'חוגג' מכישלוננו, האמנו באמת שהוא עסוק ראשו ורובו בתכנון המלכודת שתסגור עלינו סופית, בשל יחסים מתוחים איתו, לא השכלנו לייצר עימו שום שיח, ישנם שהגדילו וברגעים קשים במיוחד התריסו כלפיו במילים קשות.

הפירוט של מסעי בני ישראל במדבר תמוה. ראשית על חלק גדול מהמקומות דווח בהרחבה בפרשיות קודמות, ובנוסף, ללא מעט מהמקומות שדווחו בפרשתנו אין משמעות מיוחדת. הסברים רבים ישנם: הספורנו כתב כי נכתבו המסעות להודיע זכותם של ישראל בלכתם אחרי ה' בארץ לא זרועה.

ראיתם? חוצפה. פשוט שערוריה. הבנאדם עף על עצמו. ללא התרעה מוקדמת קם האלמוני ועושה דין לעצמו, גם לאחרים. בסבב הקוֹדם הוא לא קוּדם, אולי זו הדרך שלו להתפרסם, שמא זו הסיבה שעכשיו בעזות מצח הוא מבליט את הפעולה שלו, מתפאר בה בהתרסה מול כל העולם. אח, איפה הימים שסימן ההיכר של יהודי – הבושה היתה נחלת הכלל. הגיע הזמן שמישהו יעשה סוף לו ולשכמותו. עוד יבואו חקיינים ויחזרו על החוצפה שלו...

אוף. קריזה. דווקא התחלתי את היום באופן מוצלח. קמתי בבוקר. אחרי שינה משובחת פלוס חלום נעים בו התבשרתי שהפנטזיה הגדולה שלי תתגשם. התארגנתי במהירות ויצאתי בראש פמליה גדולה ומכובדת לדרך. שיירה של ממש וכולה לכבודי. אבל מהרגע הזה הכל התהפך נגדי. רצף ארוך של תקלות שינה את כל מעמדי. בעיני עצמי ובעיני הסביבה. כבודי נרמס והרגשתי שכל מה שעשיתי הלך לאיבוד. המסלול השתבש. הרכב שלי נדפק. לא פעם אחת, שלוש פעמים. ובכל פעם זה היה גרוע יותר.

אני לא אוהב נחשים, יותר מיזה, הם מפחידים אותי. אף פעם לא הבנתי את הילדים שהסכימו שישימו עליהם את הדבר החלקלק הרטוב והקר הזה.. תמיד הרגשתי שלפחות את הציווי של "איבה אשית" אני מקיים כמו שצריך.. למעט נחש הנחושת, אותו מאוד רציתי לראות. כילד שלמד נביא, הצטערתי לשמוע על הסוף שלו בימי חזקיהו המלך. בהחלמה חזרתי אליו.. אל הנחש.. ואל מה שאני כמכור יכול ללמוד ממנו.

הפער מנקודת הפתיחה – של אלו שחוו על בשרם את ניסי מצריים קיבלו את התורה בסיני והגיעו למדרגת "באותה שעה כשרים היו". למעלה של נשיאים. ועד לדיוטא התחתונה של מוציאי דיבה החוטאים ומחטיאים את הרבים וכופרים בטובתו של מקום ונענשים במיתה הקשה של תולעים מלשונם ועד טבורם - פשוט לא מתקבל על הדעת.

אתן חייבות לשמוע את אסירות התודה הענקית שלי, בעלי סוף סוף נהיה נ... וואו. אני מתרגשת, הבנתי גם מבעלי שהוא התחיל להיות נ... מה אתן אומרות? איזה כיף לכן. הלוואי ובעלי גם היה נ... תקשבנה הוסיפה השותפה ששתקה עד עכשיו, בעלי כבר זמן נ... וזה לא כזה סיפור מקסים, כרוך בנ... הזה לא מעט צער, לא נעים לומר אבל יש פעמים שמרוב בדידות אני חושבת שהיה עדיף אם הוא לא היה נ... עצוב, חשבה המשתתפת הרביעית בשיח החצר המאולתר הזה, האישה הזו סובלת, אין ברירה, מישהו חייב לדבר עם הבעל שלה.

בתחילת שנות השמונים במאה הקודמת עמד לו מורה לתנ"ך אל מול עשרות עיניים שניסו לעקוב בהשתאות אחר ידיו המתנופפות בהתלהבות והכריז בפאתוס את המפורסמת שבשאלות – "מה עניין שמיטה להר סיני". לא הבנתי מה השאלה, בטח שלא את התשובה, הזיכרון היחיד מאותו שיעור הוא סנטרו המזדקר בעת שהחליט על העונש שאחטוף על הניסיון לחקות (ללא הצלחה) את הידיים המתערבלות שלו... מהמוצדקים 'והשווים' שקיבלתי. שנים אחר כך נברתי בתירוצים השונים והגעתי גם לתובנות מחלימות, יהי רצון שיהא לתועלת.

החסד הוא מסימני ההיכר של יהודי, אמרת גומל חסדים אמרת יהודי. נראה שאין גדולה מגמילות החסדים, נתינה מוחלטת. לדוגמא אחת הפסגות הגבוהות של חסד היא דווקא עם מת בגלל שאינו יכול להשיב. היינו מזהים טוב אינסופי עם המילה הזו, אך לא, בפרשת העריות משתמשת התורה בלשון חסד ביחס לאיסור הנורא של יחסי אח ואחות - 'חסד הוא', לא פחות.

"הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק.

עומדים להם שני מצורעים קרחים כדלעת בפתח העזרה, אחרי שבועות של הסגר ריחוק ובדידות, גם של האחד מזולתו, סוף סוף חוזרים הם לציביליזציה. הם התקשו לזהות את עצמם לאחר התגלחת היסודית, עכשיו גם הפדחת של שניהם מבריקה משמן, זה עתה היא נמרחה מלוא כף היד מהנוזל הדביק הזה, הוכחה ניצחת שאף שערה לא נשכחה, הגם שבמבט מהיר יכולת להבחין שלא נח לשניהם עם המעמד, יכולת לעמוד על ההבדלים ביניהם.

אנחנו מזהים אצלנו בעייה בעניין התאווה (אותיות המילה "עֹנֶג" זהות לאותיות המילה "נֶגֶע"). בהתחלה אנחנו מקווים שזה יעבור במשך הזמן, בייחוד אם צפוי לנו שינוי משמעותי קרוב (בר מצווה / מעבר לישיבה / חתונה וכדו'). זהו הניסיון הראשון שלנו לפתור את הבעייה, והוא מתאפיין בכך, שאנו מקווים שהבעייה תחלוף מאליה.