הדברים הבאים לא נכונים אצל כולם אבל אני חושב שרבים יזדהו איתו. כמובן, כולנו בני אדם וכל אחד נברא באופן שונה ולכן אנחנו חווים דברים בצורה שונה ומגיבים אחרת, אבל בגדול נראה שהמחלה שלנו מפתחת דפוסי התנהגות די דומים אצל רוב המכורים.

הכתיבה כאן היא לא כדי להתעסק בבוץ של העבר, אלא כדי שכולנו נלמד מהעבר איך לחיות את העתיד. נראה לי שאפשר לראות את המסר הזה יפה מאוד מחג הפסח, שאנחנו לא שמים מאחרינו את כל העבר הקשה אלא לוקחים אותו איתנו, ומתוכו צומחת גאולה. כך גם סיפור הגאולה בהגדה מתחיל דווקא בפיסקה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". אנחנו לא מתכחשים לעבר אלא מנסים ללמוד ממנו. (זה כמובן ענין לפוסט אחר וארוך בנושא).

אצלי, החתונה לא רק שלא הקלה על ההתמכרות אלא החמירה אותה מאוד. אני מדבר על שני מישורים שונים אבל מקבילים: במישור המעשי ובמישור הפנטזיה. במישור המעשי, הגבול עבר מאוננות לבגידות עם נשים אמיתיות. במישור הפטנזיה - זה הגיע למימדים חולניים. וכל זה בזמן שהכל אמור היה להסתיים ולהיות מאחריי. זה כמובן גרר תסכולים שהגיעו לחיי האישות שלי בנסיונות נואשים להגיע לסיפוק כדי לא להזדקק לפנטזיות, אבל גם זה - רק החמיר את המצב... במקום "פת בסלו" ו"מרעיבו - שבע" המצב היה הפוך בדיוק. ההרעבה לא עזרה (וגם לא ההשבעה), ובקיצור, המצב רק דרדר.

היום אני מתחיל להבין מה בעצם קרה לי. התאווה היא כמו אש משתוללת וכדי להתפשט היא זקוקה לחמצן ולא יכולה לחדור לחדר סגור. אבל ברגע שפותחים את הדלת - האש מתפשטת במהירות לכל מקום חדש. כך זה היה בראש שלי שנגוע במחלת ההתמכרות. האש היתה שם תמיד, מחפשת נואשות לאן להתרחב ואיזה אפשרויות נוספות יש לה. לפני החתונה, למרות שכמובן ידעתי על תחומים נוספים של תאווה, החמצן לא היה זמין לתאווה. אבל מיד אחרי החתונה, נפתח לפניי עולם חדש של תאוות ותשוקות וכמובן שהמחלה שלי התפשטה לשם במהירות מדהימה.

וכך קרה, שלא רק שהחתונה לא עזרה לכבות את האש אלא שהיא החמירה את המצב. במקום שאהיה עסוק באוננות, הייתי עסוק במחשבות ופנטזיות גרועות פי מאה. ואז מה עשיתי? ניסיתי להשתמש באשתי כדי למלא את הפנטזיות בראש שלי, ולא הבנתי שהפנטזיות לא מחפשות שיממשו אותן, ושום דבר לא יצליח להשביע אותי. בדיוק כמו שאדם מכור הוא לא רעב לאוכל, אלא מכור לתאוות האכילה, כך אני לא הייתי באמת זקוק לקיים יחסים אלא מכור לתאווה עצמה, והתאווה לא רוצה להגיע לסיפוקה אף פעם. אין דבר כזה בכלל.

וכאשר סוף סוף הבנתי שאני חולה, הפסקתי לנסות לרדוף אחרי התאווה, ובעיקר הפסקתי לנסות לממש עם אשתי את הפנטזיות החולניות שלי. הפרדתי את התאווה מהיחסי אישות ולראשונה הבנתי מהי באמת אהבה. אהבה שלא קשורה לשום רכיב גופני ולא קשורה לשום דוגמנית שראיתי במשך היום. (וגם זה ראוי לפוסט בפני עצמו...)