לא ככה תיארתי את זה לעצמי כאשר עברתי בפעם הראשונה על רשימת הצעדים בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות. היו שם צעדים שנראו קשים מאוד, על גבול הבלתי אפשריים, ולעומתם הצעד האחת עשרה היה נראה משחק ילדים. תפילה והרהורים? קטן עליי.

הצעד האחת עשרה מציע: ביקשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי עם אלוהים כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו עבורנו ולכוח לבצע זאת.

לא כל אחד חווה את הצעדים באותו אופן, ולא לכולם הקושי הוא באותו מקום. יש כאלו שמאוד מתקשים בצעד ראשון ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו), ויש כאלו שזה בא להם בטבעיות, וכן הלאה לגבי צעדים אחרים שנחשבים קשים, אבל לא היה נראה לי שצעד של תפילה והרהורים נחשב יותר קשה עבור אף אחד.

איך אפשר להשוות את הקושי של תפילה לקושי של הצעד התשיעי שבו אני צריך לכפר במישרין בפני כל מי שפגעתי בו? כאשר ראיתי את זה מופיע שם, אמרתי לעצמי שאני מוכן לעשות הכל אבל לא את זה. היו לי ברשימה בראש אנשים שפגעתי בהם בצורה חמורה כל כך, שאם הייתי רואה אותם במדרכה בצד אחד של הרחוב הייתי צריך לעבור לצד השני (או שהם היו עוברים...). או הצעדים הרביעי והחמישי, בהם אני נדרש לערוך רשימה של כל פגמי האופי שלי, ואח"כ להתוודות עליהם לא רק בפני עצמי ובפני אלוקים אלא בפני אדם נוסף.

בתור אדם שנולד דתי, תפילה איננה דבר זר לי וחשבתי שזה יהיה קל. טעיתי.

כאשר ניסיתי להתחיל להתפלל באמת, נתקלתי במלוא העוצמה באותם "רעשים בנפש" שמוסברים כל כך יפה בספר הלבן. לא היתה לי שום בעיה למלמל גם אם זה שלוש פעמים ביום או את כל ספר התהלים, אבל להתפלל באמת? להרהר במה שאני מבקש? זה כבר סיפור אחר. כאן, אפילו דקה בודדת של שישים שניות זאת כבר משימה כבדה. כל קבוצה שנפתחת בדקה של תפילה מספקת עבורי הזדמנות נוספת, וכל פעם הקושי חוזר. לשבת דקה בדממה, לחשוב על אלוקים ולחשוב מה הוא רוצה ממני, בלי לברוח למחשבות על שום דבר אחר, לא החדשות, לא המשכורת, לא הבוס - כלום. שישים שניות אני ואלוקים.

יותר משלוש שנים ועדיין קשה לי. עדיין זה לא בא לי בטבעיות. יש הדרכה חשובה מאוד בספרות של התכנית, אבל את הפרקטיקה אני צריך לעשות לבד. התקדמות יש, אבל באותה מידה יש גם הרבה מקום לשיפור.

אולי אתפלל שזה יהיה קל יותר...