בימים האחרונים (דווקא עקב גל המעידות שלי) הבנתי שאם אני רוצה להחלים, אם אני רוצה להתקדם, אם אני רוצה להיות מפוכח, אז אין פרווה, אין אמצע, זה צריך להיות מאה אחוז. חמץ במשהו, תאווה במשהו, תאווה היא חמץ ורעל בשבילי, אם אני לוקח אפילו קצת אני נדפק, כי אין דבר כזה "קצת" כי אני לא יכול לשלוט בכמות, כי זה מביא עוד ואני פשוט לא יכול להתאוות כמו ג׳נטלמן...
בכלל לא יכול. והבנתי שאני צריך לפעול מיד לפעול במהירות, להתנהג על פי החוסר אונים והצעד הראשון שלי כי רק ככה אני יהיה נקי ומפוכח.
המעניין הוא שהבנתי בימים האחרונים שיש הבדל מהותי בין הימים שאני מפוכח והימים שלא. בימים שאני נקי ומפוכח באמת ולא "רק לוקח לגימה קטנה" אלא נכנע ועושה פעולות, אז לא רק שאני לא באובססיה נוראית אלא אני חי ומתנהג ומרגיש כאדם יותר משוחרר, אני יותר רגוע, יותר שלם עם עצמי ופשוט פחות חי את מה שאין לי ויותר חי את מה שיש לי. לעומת זאת בימים שאני מועד ולוגם אז אני פשוט אדם שונה, אני סוג של מסומם, ולאוו דווקא בקשר לתאווה אלא אני מסתובב ככה בהיפריות כזאת ובאקסטזה של חיפוש וריקנות כלשהיא, בסוג של חוסר נינוחות וקבלה עצמית שכמובן מביאה אותי לחפש תאווה, לנשום תאווה, להיות "חיייייייייב" תאווה ולהתנהג כאילו חסר לי משהו. אני פשוט נהיה לא שווה ערך בעיניי עצמי ומחפש משמעות.
אסירות תודה לאלוקים על ימים מחוברים ומפוכחים דווקא בימים הטרופים האלה... ״גילינו שאי הזנת הרעב לא הרגה אותנו״ וזה לא מובן מאליו ב-כ-ל-ל...
אסירות תודה לאלוקים שלא פעלתי על פגמי אופי, שהצלחתי לעשות חשבון נפש נוקב וחסר פחד ולמסור אותו לאלוקים, להבין שזה מי שאני אבל אלוקים יכול להושיע אותי.
אסירות תודה על חברים נפלאים, על שבת מחוברת מאוד ונפלאה, על אשה מדהימה שעוזרת ומשחרת לי לעבוד לבד וזה לא מובן מאליו בכלל בכלל...
אסירות תודה שיש לי כל מה שאני צריך ויותר ושאני יכול לעזור לאשתי הרבה הרבה ואני שמח לעשות את זה.
אסירות תודה שאני לומד עוד ועוד על עצמי ויותר לומד לקבל את עצמי ולאט לאט עולה ומתעלה. לא מובן מאיליו.
רק רוצה לבקש ממך אבא שתיתן לי עוד יום אחד נקי ומפוכח. יום נקי מתאווה יום שאני לא יפעל על פגמי אופי ואני אמצא בך את מה שאני מחפש בתאווה ובפגמי אופי שלי... יום אחד אבא.