למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוהים, זה לא פחות מהסבת מקצוע בשבילי. העסק אצלי עבד די ברור, אני אומר לאלוהים מה אני רוצה שהוא יעשה בשבילי. מה אני רוצה ממנו. איך בדיוק אני רוצה שחיי יראו.

בימים האחרונים (דווקא עקב גל המעידות שלי) הבנתי שאם אני רוצה להחלים, אם אני רוצה להתקדם, אם אני רוצה להיות מפוכח, אז אין פרווה, אין אמצע, זה צריך להיות מאה אחוז. חמץ במשהו, תאווה במשהו, תאווה היא חמץ ורעל בשבילי, אם אני לוקח אפילו קצת אני נדפק, כי אין דבר כזה "קצת" כי אני לא יכול לשלוט בכמות, כי זה מביא עוד ואני פשוט לא יכול להתאוות כמו ג׳נטלמן...

בכל השבועות האחרונים, שדיברנו על זה בקבוצה, חשבתי על זה - כיצד ה'כניעה' עובדת, וניסחתי משהו לעצמי בעניין. אנסה לתאר אותו בשפה קצת רגשית יותר.

הצעד הראשון מעורר בי הרבה חומר למחשבה, מכיוון שאיך שאני רואה את זה שהוא בא בשלב ראשון להילחם בערמומית של המחלה שלנו שזה הגורם העיקרי לנפילה.

רציתי לשתף במשהו חדש. אני מרגיש שבפעם הראשונה נראה לי אני חסר אונים. היו לי תקופות של חוסר אונים אבל זה לפעמים היה צריך לעבוד קשה למצוא את זה לפעמים לא התנהגתי כמי שבאמת חסר אונים לפעמים סתם אפילו לא הרגשתי חסר אונים.

הצעד הראשון איננו עומד לבד. אמנם הכרחי להתחיל דרכו על מנת להתקדם, אך כמו פסיעות של רגליים רגל אחת תמיד מלווה את הרגל השנייה. הצעד הראשון מכווין אותנו, אותי להכרה שאני זקוק לעזרה. שאני לא יכול לבד. האמירה החריפה של הצעד הראשון היא שהגעתי למצב של חוסר אונים. לפחות ביחס להתמכרות. אם לא מעבר לכך.  

בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע צעד ראשון של חבר. בחדר היו הרבה אנשים, אבל הקול שלו לא רעד. לפני כמה שבועות סיפר כמה שבכה תוך כדי הכתיבה, אבל עכשיו, בזמן אמת, הוא גיבור. 25 דקות של סיפור חיים לא פשוט בלשון המעטה. מסביב לשולחן ראשים מורכנים וידיים שלובות, דממת אלחוט.

ככל שאני נכנס יותר עמוק עם עצמי למלחמה בתאווה הכל מסביב נהיה תאווה. אני לא מסוגל לעבור כמעט ברחוב בלי לראות כל דבר שזז כמושא לתאווה. דבר שלא היה לי הרבה זמן.

כל כמה ימים וכמות מסוימת של זמן אני תוהה לעצמי מתי אהיה סופסוף ״מוגן״. מתי אני יהיה כבר בריא, רגיל, נקי סופית. וזה מטריד ומעצבן ומבאס כי כל כמה שאני מתקדם בתוכנית אני מבין עוד כמה אני לא מוגן, כמה אני חולה, כמה אני לא ״שם״, וזה באמת צריך הסבר: למה?

אדם קטוע רגל לא יכול לחלום להיות סופרמן. זאת אומרת, הוא יכול לחלום, אבל מתישהו עם כל הצער והאכזבה הוא יצטרך לקבל את זה שהחיים שלו לא יהיו חיים של סופרמן אלא חיים רגילים, ומאושרים אגב, אבל בתחומים ובמגבלות של המחלה שלו.

בספר על התמכרויות והחלמה, קראתי בדיחה שעוזרת לי הרבה פעמים: מה ההבדל בין אדם עם הפרעה פסיכוטית לבין אדם עם הפרעה נוירוטית? הפסיכוטי חושב ששתיים ועוד שתיים שווה חמש, בעוד הנוירוטי יודע ששתיים ועוד שתיים שווה שתיים, אבל הוא לא מסוגל לקבל את זה.

אני זוכר את עצמי בפעם הראשונה נכנס לאתר, זה היה לאחר נפילה של אוננות עם תחושת הייאוש והתסכול המוכרת כל כך לכולנו. אני מניח שנכנסתי מתוך רצון לכפר על מעשי, וגם באמת כי מאז ומתמיד רציתי להתגבר על התאווה.