בכל השבועות האחרונים, שדיברנו על זה בקבוצה, חשבתי על זה - כיצד ה'כניעה' עובדת, וניסחתי משהו לעצמי בעניין. אנסה לתאר אותו בשפה קצת רגשית יותר:
יש לי הרבה מאוד ציפיות מעצמי. העובדה שאני מוכשר ומצליח, אפילו אולי מאוד מוכשר ומאוד מצליח ברורה לי מאליה, עד כדי כך היא ברורה שאני מרגיש שאני חייב להצליח, חייב להראות את כישרוני. מהרגע בו אימצתי לקחתי את הביטוי 'אני מצליח' ואמצתי אותו כתו הזיהוי שלי כבר איני יכול להתנער ממנו. כל החיים שלי תלויים בו. אני מרגיש שאין לי משמעות אם אני לא מביא לידי ביטוי את העובדה ש'אני מוכשר' או 'מצליח'. ומדי פעם אני שואל את עצמי: למה זה כל כך חשוב לי, להיות מוכשר ומצליח, והתשובה דוקרת את דרכה החוצה - עמוק בפנים אני יודע את האמת, אני לא מוכשר, ובכלל לא מצליח. למה אני מרגיש ככה? זה יכול להיות מכל מיני סיבות, אבל לפחות אצלי, אחרי שנים של התמכרות, 'ה'סיבה בה' הידיעה היא 'הבעיה' העלומה של חיי. שם אני יודע את האמת המרה. אני אפס גמור. אני טיפוס זוועתי. בוגד. מטונף. טמא. ונורא מכל - צבוע.
כלפי חוץ אני מראה פנים צדיקיות של ירא שמיים, ופנים אנושיות של הצלחה ושמחה. כלפי פנים, הלב שחור. זועק. שבור.
ואז אני אומר לעצמי 'אני יוצא למלחמה' - נו באמת? הרי עמוק בלב אני יודע שאני שבור. אני יודע שמה שמלהיב אותי יותר מהכל, מה שגורם לי לרוץ בטירוף אל הבית מבית המדרש, זה דרך חדשה שפתאום חשבתי עליה לפרוץ את הרימון, אז 'מלחמה'? אבל יש צד שני, אני באמת שונא את זה, אני באמת שונא את עצמי על הפיצול הזה, על הסיאוב הזה, על הריקנות הדביקה הזו שנדבקת לנשמה גם אחרי ששוטפים את הידיים, אז אני נלחם. במי בדיוק לא ברור לי, אז אני ממציא איזה דמות כזו של 'שד' שכלפיו אני יורה את החיצים - זה 'הוא' שמפיל אותי, ששונא אותי, שלא רוצה שאני אהיה רוחני, אני מתפלל לקב"ה שיקח אותו כבר, שיגרום 'לו' לעזוב אותי. אני בוכה בכנות אמיתית, שדי, שנמאס לי רק ליפול וליפול, שאני רוצה להיות מישהו אחר, נקי.
וכל הזמן הזה, בו אני נאבק באותו השטן שלקח את חיי כבר שלוש עשרה שנה, אני לא מבין דבר אחד יסודי, דבר שככל שאני מבין אותו יותר הוא מהפך לחלוטין את אופי ההתמודדות שלי: זה אני. אלוקים! שלוש עשרה שנה אני מנסה להרוס את עצמי. ולא מצליח, למרבה ההפתעה.
זה אני שרוצה את התאווה. כאשר אני רוצה את התאווה אני לא נופל, אני מתמודד - מתמודד עם לחצים, מתמודד עם דימוי עצמי גרוע, מתמודד עם פחדים וחרדות, מתמודד עם תחושת ריקנות וחוסר משמעות, עם בדידות. לא משנה בדיוק כרגע מה, מה שמשנה הוא ההבנה שהתאווה היא ההתמודדות שלי, אני רוצה אותה, אני מרגיש שהיא פותרת לי בעיה.
וכאן, חברים, כאן המחלה שלי.
מי המטורף הזה - שחושב שהרצת סרטים של כוכבות פורנו גורמות לו להרגיש אהוב? זה אני.
זו המחלה שלי.
ואתם יודעים, חברים, ברגע שאני מבין שזו מחלה, אני מבין שמשהו שם - עמוק אצלי קצת משובש, ושצריך להתחיל מהתחלה, ושבכלל - אני לא צבוע. אני פשוט חולה. והכי משמעותי ונורא להבנה - שאין פיתרון אחר חוץ מלעגן את האישיות שלי על אהבתו של הקב"ה. ידו הפשוטה היא שתאפשר לי לבנות מחדש את הזהות שלי באופן בו היא לא תזדקק כל כך הרבה לתחליפים, ושהיא תרגיש בטוחה יותר.
אני לא אוהב את המילה 'כניעה', אני יותר אוהב להשתמש במילה 'הודאה' (מלשון הודאה באמת).
זה אני. מכור לתאווה. זה מטורף. אדם שאינו מכיר את הדינמיקה של ההתמכרות לא יכול להבין מה אני מוצא בזה. אבל זו העובדה העמוקה ביותר בחיי.