בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע צעד ראשון של חבר. בחדר היו הרבה אנשים, אבל הקול שלו לא רעד. לפני כמה שבועות סיפר כמה שבכה תוך כדי הכתיבה, אבל עכשיו, בזמן אמת, הוא גיבור. 25 דקות של סיפור חיים לא פשוט בלשון המעטה. מסביב לשולחן ראשים מורכנים וידיים שלובות, דממת אלחוט. כשסיים את המשפט האחרון וקיפל את ערמת הדפים, נשמעו מחיאות כפיים בעוצמה מחרישת אוזניים. הגיע לו. כמה כנות הייתה שם, איזו כניעה. הלוואי והיה לי רבע מהאומץ שלו.

מצאתי את עצמי שם, במסעות שלו אחר התאווה. בין השורות שכתב הסתתרו הרבה קווים משיקים: חוסר היכולת להפסיק, הבריחות האינסופיות, הבדידות העמוקה, ההתדרדרות לתהומות עמוקים יותר ויותר, הכאב הנוראי, הפגיעה הבוגדנית ביקרים לך, ההתמכרויות הנוספות שנועדו להקל על הצער אבל רק הוסיפו מנה גדושה ממנו. חוסר האונים המוחלט. אובדן השליטה מגיל כל כך צעיר וחיים שנעים אל האבדון. בכיתי בלי דמעות, כמו רבים מהחברים שם. הייתה שם גם שמחה, על חודשים של נקיות, על התקדמות מעוררת השראה, על מערכת יחסים טובים עם האישה. ניסים גלויים, אסירות תודה.

אני זוכר היטב מה קרה לפני 99 ימים ויודע באיזו קלות אני יכול לחזור לשם, למרות שאני לא רוצה. הרי גם אז לא רציתי. לא הייתה לי אפשרות אחרת. לא הכרתי אפשרות אחרת. לא להאמין כמה שנים בזבזתי, כמה חלומות זנחתי בצד הדרך. ולמרות זאת, אין לי אלא להודות על הימים האחרונים. הם לא קלים, בלשון המעטה. הנקיות שלי לא חפה ממעידות, ועדיין, יש בימים האלה מכל טוב. איך אדם כמוני, שפל ובזוי, מגיע לרצף בלתי נתפס כזה? הרבה בזכות אבא אוהב שאני מתחיל ללמוד להכיר, הרבה בזכות האתר הזה ובזכות הקבוצה הטלפונית שהוא הביא אותי אליהם. חשוב לי לזכור את זה. אני לא יודע מה יביא מחר, אני מבקש לוותר על התאווה רק לשעה הקרובה. אחר כך יבוא מחר, ומחר הוא יום חדש, מלא באפשרויות לכפר.