לא, לא ב"אל-על" ולא בכל חברת תעופה אחרת. הם נוסעים ברכב, בטרמפים או בתחבורה ציבורית. הנוסעים המתמידים. אני מתכוון לאלה שטורחים ונוסעים מרחקים גדולים כדי להגיע לקבוצה שיש בה החלמה טובה, לקבוצה שהם רוצים לקחת את מה שמהדהד באווירה לחיי היום יום שלהם. המקרה הכי קיצוני ששמעתי עליו עד היום, בגבולות ארצנו, הוא נסיעה פעם בשבוע מאילת לירושלים וחזור, רק כדי להשתתף בקבוצה מחלימה...
נכון שזה קשה להטלטל בדרכים, נכון שקשה לאשה ולילדים שנשארים מאחור כשאביהם חוזר בשעות מאוחרות בלילה, אבל זה כנראה משתלם להם, כי הם ממשיכים לבוא הנוסעים המתמידים. הם אולי לא תמיד מעורבים בחברותא כמו שאר החברים שנפגשים פנים אל פנים על בסיס יומיומי. הם לא תמיד יכולים להיפגש בצורה סדירה עם הספונסר או הספונסיים שלהם.
אבל משהו אחד חשוב ברור להם. בעצם שני דברים: הם חולים והם צריכים לטפל בעצמם בצורה הטובה ביותר. חולה במחלה קשה שזקוק לניתוח מסובך לא יילך למרפאה מאולתרת. הוא ישקיע מאמצים וייסע לבית חולים שנחשב טוב או אפילו יטוס לחו"ל. כמוהו גם הם לא מוכנים להסתפק בקבוצה מקרטעת. הם רוצים לנסוע למקום שבו זה באמת עובד, ועובד היטב. למקום שבו הם מרגישים חזק את נוכחותו האוהבת והמרפאת של אלוקים.
האפקט הזה, שהם פשוט קמים ונוסעים, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, צורב עמוק בתודעתם את חשיבות העניין. לא מדובר בלקפוץ לאיזה מקום קרוב. צריך להשקיע כמה שעות נסיעה. (ועוד טרם דיברנו על האיחורים הכפויים והיציאות המוקדמות שהם נאלצים לעיתים לעשות כדי להתאים עצמם לאוטובוסים...).
מוקדש באהבה גדולה לכל הנוסעים המתמידים (וגם לכל אלה שגרים קרוב, שלא באנו חלילה לגרוע מערכם כמלוא נימה, אלא רק לפתוח צוהר לעולמו של הנוסע המתמיד להגיע).