אחת ההפתעות הגדולות שהיו לי כאשר היתה כאשר הבנתי שהתאווה היא לא הבעיה אלא הפיתרון, ובעצם אני משתמש בתאווה כדי לפתור הרבה דברים אחרים שלא יכולתי לפתור בשום אופן אחר. הסתבר שיש לי בעיות להתמודד עם החיים (למרות שלא יכולתי להעלות את זה על דעתי כי זה לא היה נראה ככה בכלל), והתאווה היא פיתרון מצוין המספק בריחה מושלמת. כל הבעיה מתחילה כאשר המחיר של הפיתרון יותר גבוה מהתוצאה שהוא נותן, וכאשר המאזן הופך לשלילי - אני בבעיה.

כל מי שמכיר את עולם ההתמכרויות השונות, יודע שהצעד הראשון לגמילה הוא ההודאה בחוסר האונים שלנו, או כפי שניסחו זאת בצעד הראשון של 12 הצעדים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זאת אבן הפינה, היסוד לכל התהליך. בלי הודאה בחוסר אונים - אין החלמה. בלי שאני מודה בחוסר הסיכוי שלי להתמודד לבד עם התאווה - אני לא מתחיל בכלל את התהליך. רק לאחר שאני מודה לחלוטין בחוסר האונים שלי, אז יש סיכוי שאתחיל לבצע את הצעד השני, והוא האמונה בכך שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתו.

אשר רואים את הרצף, מבינים שהיה אדם אחד עוד לפני ביל ולפני אבי שהבין שיש כאן מחלה רוחנית. מדובר כמובן בד"ר קארל יונג. כמעט שלושים שנה אחרי שהד"ר הציע את דעתו על המחלה ופתרונה, כאשר התכנית כבר בוצעה בהצלחה בכל העולם, הוא קיבל מכתב תודה מהשותף המייסד - ביל, שהודה לו על ההצעה שהיתה נשמעת מהפכנית והזויה בזמנו. בתגובה הוא קיבל מכתב מעניין שבו הד"ר מסביר את המחלה הרוחנית.

אחד המושגים החשובים ביותר בהחלמה הוא "כניעה", מתחיל כמובן מהכניעה מול התאווה ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה"), ועד לכניעה המרכזית של החיים - כניעה מול אלוקים. אבל מה זה בעצם כניעה ומה ההבדל בין כניעה למלחמה? נכון, כניעה ומלחמה נשמעות בדיוק הפוך, אבל במציאות של ההתמודדות עם ההתמכרות הן דווקא נראות אותו דבר בדיוק. הרי המטרה הסופית שלי היא לא ליפול, אז מה זה משנה אם אני מכנה את זה כניעה או מלחמה?

יותר משנתיים שאני בתוך וסביב הנושא וכל הזמן תחושות ורגשות מקבלים הגדרות יותר מדויקות. הכותרת של הבעיה שלי הרבה יותר מרשימה כשאני מגדיר את הבעיה בכללותה כתלות לא נורמלית בתאווה. בלי זה כנראה גם לא הייתי נכנס לתוך מודעות טיפולית בבעיה. זה מה שגרם לי להבין שיש כאן משהו רציני שדורש טיפול. בפועל מסתבר שעיקר הבעיה שלי אינה ההתמכרות לתאווה אלא הנסיבות שגורמות לה להתפתח.

לא, לא ב"אל-על" ולא בכל חברת תעופה אחרת. הם נוסעים ברכב, בטרמפים או בתחבורה ציבורית. הנוסעים המתמידים. אני מתכוון לאלה שטורחים ונוסעים מרחקים גדולים כדי להגיע לקבוצה שיש בה החלמה טובה, לקבוצה שהם רוצים לקחת את מה שמהדהד באווירה לחיי היום יום שלהם.

מעל שלוש שנים אני בתכנית, נקי בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, מהיום שהגעתי. אבל אחרי כשנתיים של ניקיון משהו קצת התמסמס ואחרי שנתיים וחצי הגיעו המעידות.

התוכנית לימדה אותי מספר עקרונות רוחניים, העיקרון הראשון הוא עיקרון 'הכנות'. מדוע הוא כל כך חשוב? מה הוא פתח בנפשי? האם לא הייתי כנה לפני כן?

התובנה המרכזית ששינתה לי את המבט בכל הקשור לתאוה היא שהבעיה שלי לא להישאר נקי טכנית אלא להפסיק את הבעירה הפנימית שבתוכי זו שגורמת לי לחפש כל הזמן משהו שירגיע.

יש לי בתיק גב סדרת פעולות שעיקרן הוא יציאה מעצמי ועשיית מה שצריך ולא מה שאני רוצה או מה שאני מרגיש. כל פעולה שכזאת היא חוט נוסף המחבר אותי אל המנצח, וברגע האמת - אני עושה את אותן פעולות. הבעיה היחידה היא שאני לא בדיוק כמו הצנחן. בעוד הצנחן לא רוצה להתרסק ולמות ולכן הוא פותח את המצנח, אני בזמן של התקפת תאווה דווקא מאוד מעוניין ליפול ולמות, ואני לא רוצה לעשות שום פעולות שיעצרו את התהליך הזה.

אוף, שוב זה קורה לי. מנוע המכונית שלי מתחיל שוב להשתעל ולקרטע. איך שאני מכיר את העניין, הוא הולך לכבות בקרוב וייקח לי שעות לנסות להתניע. אני לא מבין למה זה קורה לי. דווקא יש לי רכב די איכותי. אולי לא מרצדס, אבל זה אמור לעבוד. למה זה כל הזמן נתקע לי?

דוברים רבים, בקבוצות הצעדים השונות, מתייחסים להתמכרות כבעייה גנטית מולדת. מעניין לציין כי בספר הגדול, ספר היסוד של תכנית AA לגמילה מאלכוהול, אשר בעקבותיו קמו כל תכניות הצעדים האחרות, נאמר כי "אנו מאמינים שמוקדם בקריירת ההתמכרות שלנו, רובנו יכולנו להפסיק להשתמש" (עמ' 30). אם כן, אפשר לומר שאני דומה לעיוור בעל מום שראה והיה בריא בעבר.

אחד הדברים המשמעותיים שקיבלתי בתוכנית עד כה זה זכות בחירה. פתאום לא כל טריגר מפעיל בהכרח בולמוס . אני לא מתכוון להגיד ש"זה מאחורי", ולא מרגיש כך, אלא רק מכיר בחוסר השליטה שלי בחיי: כשאני משתמש אין לי את הזכות לעצור ולחשוב, ולמען האמת אין לי אפשרות אפילו להאט. אני עובד על טייס אוטומטי עד לתום השימושים.

לא מזמן הייתי בציון דרך שנתיים של חבר. וכל הזמן אני עם ברך קופצת ומחכה לשמוע את ההפי-אנד, היה ככה, הייתי שם, אבל הנה, הגעתי לתוכנית ועשיתי ככה וככה והחיים שלי השתנו והם מאירים וכו' וכו'. ואין. לא היה כלום. סיפר על קשיים. על דרך. על תהליך. על תקשורת שעוד לא לגמרי שלמה עם אשתו.

אחד הכלים הכי אפקטיביים שאנחנו משתמשים בו בשמור עיניך היא תכנית 12 הצעדים, תכנית שהצילה מאות ואלפי חברים שהגיעו לכאן כשהם לא מצליחים להפסיק את הנפילות שלהם, והיום הם נקיים ומאושרים.

אנחנו, קרי - אני אתה וכל חבר אחר פה בשמור עיניך, נמצאים פה כיון שמשהו גדול מורכב מסובך ועמוק נמצא לנו בחיים. הפורום פה הוא לא פורום תגובות על מה נעשה בעולם וכל מיני רעיונות וחידודי מוח למיניהם. הפורום פה הוא של אנשים מכורים.

הצעד הראשון מתמקד בבעיה שלנו (הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו), הצעד השני מתמקד בפיתרון (הגענו לאמונה כי כח גדול מאיתנו יכול להחזירנו לשפיות), הצעד השלישי מדבר על החלטה (החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו), ומהצעד הרביעי והלאה מופיעות סדרת הפעולות שאנו נדרשים לעשות כדי להחלים מההתמכרות.

יש רגעים שנחרטים בזיכרון, וגם כאשר אנחנו עוברים את החוויה אחר כך פעמים רבות נוספות, אנחנו זוכרים תמיד את הפעם הראשונה. כל חבר שהצטרף לקבוצה חיה יזכור תמיד את הפעם הראשונה שלו.