כל מי שמכיר את עולם ההתמכרויות השונות, יודע שהצעד הראשון לגמילה הוא ההודאה בחוסר האונים שלנו, או כפי שניסחו זאת בצעד הראשון של 12 הצעדים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זאת אבן הפינה, היסוד לכל התהליך. בלי הודאה בחוסר אונים - אין החלמה. בלי שאני מודה בחוסר הסיכוי שלי להתמודד לבד עם התאווה - אני לא מתחיל בכלל את התהליך. רק לאחר שאני מודה לחלוטין בחוסר האונים שלי, אז יש סיכוי שאתחיל לבצע את הצעד השני, והוא האמונה בכך שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתו.

בקיצור - חוסר אונים זה אלף בית של החלמה.

אבל האמת היא שאני לא חסר אונים. לא רק שאני לא חסר אונים אלא שלחלוטין העסק הזה בידיים שלי. טוב, כמובן שאני לא טיפש כל כך לחשוב שבגלל שאלוקים נתן לי שנתיים וחצי של נקיון והחלמה אז פתאום נהיה לי כח מול התאווה, לא ולא. מול התאווה אני עדיין חסר אונים בדיוק כפי שהייתי ביום בו התרסקתי על הקרקעית וזעקתי בבקשת עזרה. אם אשכח שאני חסר אונים מול התאווה ואפסיק לעשות את הפעולות שמחברות אותי לאלוקים - ברור לי שנפילה זה לא שאלה של האם אלא של מתי (ואפילו לא כל כך שאלה של מתי אלא יותר של כמה...).

ובכל זאת אני שב וחוזר על כך שאני לא חסר אונים. כי למרות שמול התאווה אני חסר אונים, אבל מול הפעולות של ההחלמה אני לא חסר אונים בכלל. נכון שהם קשות, נכון שלא תמיד זה נחמד, אבל כאן זה בידיים שלי. להשתתף בקבוצות, להתייעץ עם הספונסר, להכנע על התאווה, ובעיקר בעיקר לעבוד את הצעדים - אלו הן פעולות שהאחריות עליהן היא שלי באופן בלעדי.

אף אחד לא הבטיח לנו תכנית קלה, ואף אחד גם לא הבטיח לנו שהחיים יהיו הוגנים. אף אחד לא יודע למה אלוקים בחר אדם אחד להיות עשיר ואחד עני, אחד בריא ואחד חולה, אחד נורמלי ואחד מכור לתאווה. אני בודאי לא יודע למה אלוקים בחר אותי להיות חולה, וגם לא מבין למה זכיתי להחלים. אני כן יודע שאלוקים נתן לי אחריות לעשות כל מה שאני יכול כדי להחלים, וכאן הבחירה היא לחלוטין בידיים שלי.

במשך שנים ארוכות התמודדתי עם התאווה בלי שהיה לי סיכוי לנצח. קמתי ונפלתי, קמתי ונפלתי והמשכתי לקום וליפול. בסוף הבנתי שלא משנה כמה חזק אנסה להחזיק מעמד - התוצאה תמיד תהיה נפילה נוספת. הרמתי ידיים ונכנעתי, ואז ביקשתי עזרה - וקיבלתי! העזרה לא היתה שאלוקים לקח ממני את התאווה, אלא שהוא החזיר לי את הבחירה. כעת יש לי בחירה, והיא לא בחירה האם להשתמש בתאווה וליפול או להשתמש בתאווה ולהצליח להישאר נקי. הבחירה היא האם לעשות את הפעולות שיחברו אותי לאלוקים והוא ישמור אותי נקי, או שאתעצל ואשתמש בתירוצים לא לעשות, ואז אחזור אל חוסר האונים מול התאווה.

מול הפעולות, התכנית, הצעדים והעשיה - אני לא חסר אונים. זה בידיים שלי.