אני אגואיסט מאוד. השימוש שלי מבקש שאתעלם מאחרים. אוננות בשבילי היא פעולה של ריכוז עצמי כי כשאני משומש רק אני קיים ואל היעד אגיע לבד. אני שולט במיניות ואני לא צריך אף אחד אחר. אותו הדבר גם בהיבטים אחרים של חיי.

הרי חייתי כדי להשתמש , השתמשתי כדי לחיות ותמיד שמתי אותי במקום הראשון. המחלה שלי היא מחלה של ריכוז עצמי.

אני ואני ואני. לא צריך אף אחד אבל תלותי להחריד. עושה מה שבא לי אבל במקביל רוצה לרצות את כולם. חושב ששולט במציאות אבל נשלט על ידי התאווה. חסר אונים.   תמיד יש תירוצים.

אתמול שמעתי חבר מספר שהוא ניסה לשכנע את עצמו שהשימוש יעזור לו להתמודד עם כאב שיניים. אצלי בראש עברו מחשבות מוזרות לא פחות: אולי השימוש יעזור לי בעניינים מקצועיים ואולי יעשה לי טוב להתנתק קצת מהמציאות ולהרגע קצת, להשתמש בכיף? ובכלל, היה כל כך טוב אז למה להפסיק?

התשובה הברורה היא שלא היה טוב. לפעמים קל לשכוח אבל לא חייבים ליפול בעצמנו כדי להיזכר כמה התאווה יכולה לגרור אותי שאולה. במקום, רק להיום אפשר לראות את החוסר אונים הזה אצל החברים מסביב ולזכור מה היינו איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו לא רוצים לחזור.

אני חסר אונים אבל יש כוח גדול שיכול להחזיר אותי לשפיות. הכוח הגדול הזה מזכיר לי היום כמה בעצם אין לי כוח מול התאווה ומול הרגשות שלי, אבל יחד עם זאת אני בוחר רק להיום לא להיות לכוד בציפורני המחלה אלא ללכת יחד איתכם בדרך הגדולה ולפנות ממנה עוד מכשול אחד מהריסות עברי.

מחר אני יכול להפסיק לעשות תוכנית אם אבחר בכך, אבל עד מחר אלוהים גדול.

הוא זה השאיר אותי נקי היום, באסירות תודה כי אם הייתי מסתמך על הרצון העצמי שלי לבדו, הייתי במקום אחר לגמרי הערב.