אני טיפוס מאד בודד באופן כללי הרבה מאד שנים בחיי. מגיל מאד צעיר הייתי מעסיק את עצמי לבד, בונה שעות ב'לגו' לבד, פאזלים, שומע רדיו ומוזיקה באוזניות שעות על גבי שעות, בהמשך רואה סרטים וסדרות ברצף לא הגיוני לפעמים, בדד, זאת התחושה הכי טבעית לי. ומסוכנת.

למה אני אוהב להיות לבד?

נראה לי שאצלי זה שילוב של היותי מופנם באופיי, עם כמה פגמי אופי כמו גאווה ופגיעות יתר, וכמות לא מבוטלת של חוויות שעברתי בחיים והרגשתי חסר אונים מולם, לך תנסה לחנך מבוגרים ולהשכין שלום-בית בבית של ההורים שלך.. כשאתה בן 15 בערך, עם תחושה שאתה גם אשם במצב ויכול לעשות משהוא, בא לי לחזור אחורה בזמן ולחבק את עצמי של אז וללחוש לו באוזן זה לא אתה, זה לא קשור אליך, זאת לא האחריות שלך, זה הם, זה מה שבוראם הטיל עליהם לתקן ולשפר בחייהם, בשבילך יש תכנית אחרת.. תשמור כוחות נפש בשביל העתיד האישי שלך.. יהיה מרתק חכה ותראה..

התרגלתי להיכנס לתוך עצמי פנימה, להישאר שם במשך שבועות וחודשים ושנים, לנסות להירגע ולברוח לכל מקום שאיפשר זאת בלי להסתבך יותר מדאי עם החוק במדינה ובתורה.. וככה לסחוב עוד יום, בבדידות ובתחושות כואבות וקשות מול כל העולם המכאיב והקשה שנשלחתי אליו בעל כורחי, ולצפות כבר לחלק המסיים שגם אמרו לי שיגיע בעל כרחי..

זה תיקון ממש קשה לי, להיפתח ולשתף ולאוורר את תיבת הפנדורה שאישית שלי בפני עצמי ובפני אחרים, תחושה של איבוד זהות, מה אני בלי כמה טון של משקל עודף על כתפיי הצנומות? איך אצליח לסחוב עוד יום אם לא אצטרך לסחוב כלום, אלא רק לחיות. וזהו. איך?

בתחושה שלי שם טמון המפתח להרבה שחרור והחלמה בחיי, היציאה מהמחילה הנוחה מהביצה הטובענית שכה טיפחתי במשך הרבה שנים, האינטראקציה עם עוד בני תמותה כמוני, הדבר הזה שבשביל הרבה אנשים הוא כל כך טריוויאלי ובשבילי הוא תמיד מאבק מחודש, לתקשר עם העולם החיצון. בכנות ובלי ציפייה למשהוא גרנדיוזי ומשחרר שיקרה מזה, פשוט לתקשר.

מתפלל לאבי האוהב שיעזור לי היום, רק להיום, לצאת מעצמי החוצה ולהתחבר. לחיובי. אמן.