אתמול בשעת לילה מאוחרת קראתי קטע יפה באיזה ספר. אמא מספרת על כך שהלכה יחד עם ביתה הקטנה לבית חברתה החולה על מנת לקחת את בגדיה כדי לגהץ אותם בעבורה.

"אמא", שואלת הקטנה, במהלך הצעידה המשותפת בדרך חזרה הבייתה: "אם תהיי חולה, מי יגהץ לנו את הבגדים?"

"העוזרת תגהץ עבורנו", משיבה האם בביטחון.

"ואם גם העוזרת תהיה חולה?" מוסיפה הילדה המפולפלת להקשות.

"אז אולי השכנות או סבתא תגהצנה בשבילנו", עונה האם (בסבלנות, יש לציין...).

"ואם... אם כולם יהיו חולים", יורה הילדה לבסוף את שאלת המחץ, "אז... אז מי יגהץ בשבילנו?"

האם חושבת מעט ואז משיבה: "לא נורא כל כך אם נלך כמה ימים עם בגדים מקומטים..."

*

הסיפור הזה מאוד נגע בי. במובן מסוים, זהו סיפור עליי, על הבעיה והפתרון שלי.

אחת הבעיות שלי היא הפרפקציוניזם. הרצון הזה שכל דבר בחיים שלי יהיה מושלם. מדויק. מגוהץ.

דא עקא, שחיים אנושיים לא מתנהלים באופן כזה. הרף העל-אנושי והבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי הנחיל לי אכזבות קשות על ימין ועל שמאל.

משא הכישלון (או ליתר דיוק: משא אי ההצלחה כפי שרציתי) היה כבד עבורי מנשוא, ומשם קצרה הייתה הדרך לחפש דרך קצרה להצלחה, למשהו שיעשה אותי גדול וחזק ומצליח תוך זמן קצר. את המשהו הזה (חשבתי ש)מצאתי בתאווה. הנה, אני במרכז העניינים (?), חושקים בי (?), מתמסרים אליי (?).

אולם, תוך זמן קצר, התבררה אותה דרך קצרה כדרך ארוכה וכואבת, ובסופה נוכחתי לדעת כי אין באמת פתרונות קסם ש"יגהצו" לי את החיים ברגע. התברר, כי "מגהץ הפלא" רק גורם לי כוויות קשות, חורכות נפש, בשר וכיס, פעם אחר פעם.

השבר היה, ועודנו, מאוד גדול. הבועה שחייתי בתוכה התפוגגה, והותירה אותי בעולם מורכב ומאיים.

לראשונה הבנתי, כי היכולת שלי להתקדם באמת, היא רק צעד אחר צעד, בעבודה איטית ומאומצת, כמו כל שאר בני אנוש (ואולי אף יותר, עקב המחלה הקשה שאני לוקה בה).

אך אם חפץ חיים אנוכי, אם רוצה אני בהתקדמות אמיתית, עליי להיות נכון "ללכת בבגדים מקומטים", לחיות בשלום עם זה שתחומים רבים בחיי טרם באו על תיקונם, ולא רק למשך כמה ימים, אלא אף לתקופה ארוכה שאורכה אינו ידוע.

ייקח זמן לרפא את כל תחומי החיים שלי. כנראה זמן רב. מסתבר כי הצמיחה תהיה איטית, אבל הפעם היא תהיה אמיתית ובעלת ערך.

רק להיום, אני מוכן "ללכת בבגדים מקומטים", לחיות חיים שבהם לא הכל מסתדר בדיוק כמו שהייתי רוצה.