שעת לילה מאוחרת. אני מקבל מייל מאדם מסוים ששואל: "לילה טוב, אשמח להבין לאיזו תכנית אתם מתכוונים, שכל הכותבים [בפורום] שותפים לה". שמו המלא ומספר הטלפון מופיעים בהודעה ואני מתקשר.

"שלום, מדבר פלוני" אני פותח בשיחה. אני מבין שהוא בעצם לא יודע מי אני, ומזכיר את המייל ששלח לי לפני מספר דקות, ואז הוא מזהה.

הוא מתעניין בפרוטרוט בפרטי התכנית. אנחנו מנהלים שיחה ארוכה, שבסופה הוא מספר שהוא מטפל באנשים שמתמודדים עם התאווה, אבל לא ברמות של התמכרות.

זה גורם לי לשאול, האם הוא עצמו סובל מהעניין (לא חסרים מטפלים שגם סובלים בעצמם). הוא משיב שלא. הוא רק התקשר כדי לשמוע על התכנית.

הוא מאוד התפעל מדברים רבים בתכנית לאורך השיחה, ולקראת סופה הוא ציין שלמד הרבה דברים חדשים. גם אני קיבלתי כמה דברים מהשיחה הזו, והרי שניים מהם לפניכם.

***

אותו מטפל הדגיש בפניי את הייחודיות של השיטה שלנו. בדרך כלל מקובל לצעוק ולמחות באלה שנופלים בתאווה, שיתאמצו יותר וכדו'. אבל אצלנו מ-ק-ש-י-ב-י-ם. קודם כל, שומעים מה עובר עליך, מבינים מאיפה אתה מגיע. אותו מטפל גם טען, שהרבה בעיות חינוכיות בימינו היו יכולות להיפתר טוב יותר, אם היינו מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב.

[הדבר מזכיר לי מקרה שכתבתי עליו לפני כמה חודשים:

" עברתי לאחרונה ברחובה של עיר, ושם חלקו לי פלייר על סכנות האינטרנט. דיברתי עם המחלקים, ואמרתי להם שאני מכיר אישית אנשים רבים שאין אינטרנט בביתם ובכל זאת נופלים. הם השיבו לי שאני צודק אבל מה לעשות, הם מחויבים למחות! אמרתי להם שגם אני אחד שנפל בתאווה אך מצא דרך החוצה, ויש באפשרותי לעזור לאחרים. הם אמרו לי שאת זה אין בכוחם לעשות. סיכמתי את הדיון בינינו: "אז מצוין! אתם תפקידכם למחות, ואני תפקידי לעזור".

הם נתנו לי את מספר הטלפון של הרב שלהם, מראשי המארגנים של הפליירים הנ"ל. שוחחתי איתו בכנות. סיפרתי לו על עצמי ועל התוכנית, בלי לנפנף ב"דגלים אדומים" שאין לו כרגע כלים להבין. הוא מאוד התרשם. כנראה, בתור אחד שנמצא עמוק בתוך סיפורי הנופלים למיניהם, הוא באמת מבין שנדיר למצוא משהו שבאמת יכול לעצור את זה. סיימנו את השיחה בכך שנתתי לו את מספר הטלפון שלי, והוא אמר שיפנה אליי מקרים כאלה שמגיעים אליו ובירך אותי ברשימה ארוכה של ברכות". יש כאלה שתפקידם לצעוק, אבל אנחנו תפקידנו להקשיב (מקווה להפנים את זה)].

***

הוא אמר לי שאני יכול לומר לאשתי שהיא זכתה. כל הסיפורים שהיא שומעת מהחברות בגינה הציבורית, ממש לא משקפים את המציאות האמיתית בחדרי חדרים... ישנם גברים רבים מאוד, שהם אנוכיים, לא רגישים ולא מתחשבים. "אבל גם אני אנוכי, לא רגיש, ולא מתחשב?" הקשיתי (כשאני חושב על כך שבעצם גם אני מאוד רגיש, אבל לא כל כך לסבלותיהם של אחרים... וכן, מאוד מתחשב בעצמי...). "כן", השיב המטפל, "אבל אצלם זו תכונה קבועה, אצלך זה זמני ועומד להשתנות עם השנים. אתה נמצא בתנועה מתמדת של התקדמות. מה שמעסיק אותך ואת חבריך ביום יום הוא התקדמות רוחנית. נדיר מאוד שאצל אנשים נשואים עם ילדים, שעברו את גיל ה-30, מתחוללים תהליכים כאלה. יש יותר מדי דברים לעשות בבית ובחוץ...". (הוא גם אמר, שייתכן שחלק מהתגובות המתנגדות לדבריי ולתכנית, בפורומים אחרים שאני משתתף בהם, נובעות מהקושי של המשתתפים לפגוש אדם, שזה מה שבאמת מעסיק אותו – חיים רוחניים).

***

התכנית עושה לנו טוב. אפילו טוב מאוד. אנשים מבחינים בכך היטב גם במבט מבחוץ (גם אנשים מ"החיים הרגילים" שלי מעידים בפניי על שינויים חיוביים ניכרים בהתנהגותי). הבה נעשה אותה בצורה הטובה ביותר (רק בלי פגם אופי של פרקפציוניזם). רק להיום!