ה' אוהב אותי. כן, אני יודע את זה. באמת. באמת באמת. באמת באמת באמת. אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות. יש לי נשמה ששום דבר, אבל שום דבר לא יכול לטנף אותה! התקיפות בה המחשבות האלה בראש מנסה לנצח את כל 'האבלים' וה'בכללים' שמתנגנים מיד אחריה

אבל... ואבל... ועוד אבל... ובכלל איך אשא פני כשבפעם האחרונה זה אפילו לא תקף אותי. זה היה אני. אני גיריתי את עצמי, בדיוק כמו שכתוב בווידוי של הגר"א ביום כיפור, והיו לי כל כך הרבה הזמנויות לעצור. טלפון מאשתי. סרט שהגעיל אותי לרגע. תחושות של ריחוק מכל הריגוש הזה, ובכל זאת לא הפסקתי. איך? למה? ובכלל, הרי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אני לא לומד מטעויות? מה קורה לי? מה תוקף אותי? איך אני נכנע לגועל הזה? איך ראיתי את 'זה' (כבתוך המילה 'זה' כלולה חציית הגבול לסרט פורנו שאותו בעבר 'העזתי' רק לשמוע ולא לראות, וכיוצא בזה)? מה זה אומר עלי?

ושוב, המחשבה רצה אל ההחלטה ואל ההתחזקות העצמית.

זהו. אני מבטיח לך, אבי שבשמים, והרמב"ם והמגיד משנה בהלכות תשובה עדי, אתה יכול להעיד עלי שברגע זה, אני באמת לא רוצה את הגועל הזה. אני רוצה להיות קרוב אליך. אני רוצה פשוט להיות בלי זה. נמאס לי. לא רוצה. זהו. ז--ה--ו.

וכאן מגיעה החלטה, רפויה או חדה, לשמר את המתח הרוחני. ללמוד. לצום. להתחזק בחסד או בקיום מצוות. להתמלא במשמעות. לבטא את הנפש האלוקית שלי. להיות קרוב. להתפלל.

הווידוי נגמר, ומגיע תחושת טהרה מסויימת, וחזרה לשגרה.

עד הפעם הבאה.

***

כך התנהל הדו שיח שלי עם הקב"ה לאורך שנים הארוכות והשחורות ההם. דחוס. עשיר. אך חדגוני, דוקר ורווי עד אימה בכאב.

מה שלא שמתי לב אליו באותם הימים, הוא שלהרהורי החרטה והתשובה מלאי הדמע וההחלטיות היה צד אפל.

הסלידה, השנאה, תחושת הגועל, הקבס, התסכול, האימה, והחרדה לא נעלמו לחלוטין לאחר אותם התפילות, והחרטות והקבלות. כל הזבל ששפכתי על התאווה, ועל מה שעשיתי, על מנת 'לשכנע' את עצמי ואת אבי שבשמיים שהפעם זה אמיתי, והפעם אני כנה, והפעם אני באמת לא רוצה יותר, פנו, בסתר, לתוך נפשי פנימה.

שהרי מי כמוני יודע, שבאמת באמת, בתוך חדרי נפשי, ידעתי שעוד יומיים שלושה אעמוד עם אותו הווידוי, עם אותה שוקת שבורה, ועם אותו תסכול. במעמקי הלב ידעתי שאין לי מפלט, שזה אני.

אני המגעיל, אני השנוא, אני מעורר הסלידה, אני הדחוי, אני מעורר הגועל...פשוט לא ניתן להתכחש לחיוניות ולעוצמה בה אני מצוי כשאני נבלע בתאווה. זאת אומרת, ניתן להתכחש, אך במחיר נורא.

המחיר, כפי שאני מבין אותו היום, הוא אחד משניים: או שאני שונא את עצמי, או שאני לא מאמין שאלוהים (או מי שיצר את המציאות בה אני נמצא כרגע, לצורך העניין) באמת טוב ואוהב ו'מפרגן' ומעניק, ואכפתי ושהוא 'בעדי'.

הנפילות הפכו אותי לכופר. או שאני כופר בטוב ה', או שאני כופר בנשמה שלי.

ועם כפירה כזו, מה הפלא שהתפילות לא צלחו? מה הפלא שהתשובה לא עזרה? מה הפלא שעמוק בפנים, הרגשי את היאוש הזוחל, הקר, המנתק, שמפורר את כל שאר העשיה וההתקדמות בחיי וגורם לה להרגיש חיוורת וחסרת משמעות?

***

כיום, כחמש שנים לאחר החוויות ההן, אני יכול לומר שרגע השינוי קרה כשנכנסתי לקשר משמעותי עם אנשים בשמור עיניך, בפורום, בקבוצה טלפונית, אבל בעיקר במפגש ממשי.

הכל חוזר אל העיניים.

לא אל המסרים. לא אל ההבנות. לא אל ההכרות. לא אל הניקיון.

הכל בסוף מתנקז אל העיניים.

עד שלא ראיתי במו עיני, אדם שהסתכל עלי, וראה הכל. אבל הכל. ואם הוא לא ראה אז סיפרתי לו בכנות ובגילוי לב איפה אני נמצא, ואם לא סיפרתי לו אז רמזתי וידעתי בכל ליבי שהוא מבין, כי גם הוא נמצא או היה במדורי גיהנום רגשיים וווירטואליים משלו. ואז, אותו אדם שראה, הביט עלי, ושמח בי. עד שאותו אדם לא הביט בי, ועם הכל ואולי דווקא בגלל הכל, חיבק אותי בעיניו כאומר: אני מעריך, אוהב וגאה להיות איתך בקשר. עד שבין השורות, לא חשתי את הנגיעה המרפרפת של קבלה מוחלטת, לא הייתי מסוגל להאמין בעצמי או באלוהים. פשוט לא הייתי מסוגל. גם אם למדתי על זה בכל הספרים. גם אם העברתי על זה שיעורים. גם אם הדגשתי תמיד את הפן הזה שלו יתברך, ושלי, כחלק אלוק ממעל, משהו בי היה חסום לחלוטין מלחיל את זה עלי או על הקשר שלי איתו. (והחסימה הזו, כמובן היא היא שאמללה את חיי יותר מכל, וקירבה אותי, צעד אחר צעד למחשבות אובדניות ממשיות בבחינת 'למה לי חיים').

מבט העיניים, שרואה בMRI את כל כולי, מוכפל ומשולש לאין ערוך כשאני מגיע לכנס.

בכנס, אני חווה משהו נוסף. אני חווה גיוון של אנשים, של סגנונות חיים, ושל גיל, ושוב, מעבר לתכנים שעוברים, מעבר לתחושת הרעות ההזויה שיש לי עם אנשים שבמראה החיצוני שלהם רחוקים מאוד מעולמי, צצה ועולה תחושה חמקמקה של קבלה עצמית. פתאום, אני חש שהבעייה שלי היא בעייה שלא נגרמה בגלל מסלול החיים שלי דווקא, משהו באחריות הכבדה שלקחתי על הטעויות שעשיתי בעבר, שתמיד האמנתי שגררה אותי אל פי פחת, ואשר סברתי שככלב שב אל קיאו אני לא מפסיק להתמיד בהן, פתאום מתרופף. פתאום, אני חש הרבה פחות ברור את משא האשמה על כתפי.

יותר מכך, כשאשמה מתרופפת, אני שם לב שיש בתוך הגיוון הזה הרבה מאוד אנשים מיוחדים, רוחניים, עמוקים, לומדי תורה ויראי ה', עדינים, רגישים, אנושיים. ואולי, כך פתאום בוקעת המחשבה, אולי גם אני משתייך אליהם? הרי אני כאן, והם כאלה, אז אולי גם אני לא רק רע, ומגעיל ונורא ואובססיבי עד אובדן תקווה?

הרשמים האלה, נחקקו בי רק כאשר הייתי שם בפועל. עם שם. עם בגדים. עם נימת הקול שלי. עם עצמי.

קשה מאוד להסביר את זה, אבל הריחוק הווירטואלי של הפורום והשיחות הטלפוניות הממוקדות ומלאות התוכן לא מאפשרות את למקווה האנושי הזה לחדור למעמקי הכאב, ולרפא את השבר שיש לי בין מי שאני חושש שאני, לבין מי שאני מרגיש שהייתי אמור להיות. בין מי שאני רוצה להאמין בו, לבין מי שלעתים אני חש מולו תחושות קשות של האשמה והיעדר משמעות.

הכנסים הראשונים בהם השתתפתי, ועוד שלל 'קבוצות חיות' שונות, לקחו את הכאב שלי לבלי שוב.

סוף סוף הגעתי למקווה האמיתי, זה שחיפשתי בנואשות בכל ימים נוראים. זה היה חוט השני האישי שלי, שלקח את האדמימות של נפשי השסועה, ומבלי משים, ריפא אותה.

לחוויה הכללית הזו אין הגדרה, אין שם ואין דרך מעשית.

צריך לטבול בה, לתת לה לקרות. לתת לסכר הנפש להישפך, לדלג על הפחד שידעו ושאולי אפגוש שם מישהו, ולהעניק לעצמי סוף סוף את הרפואה שכה ייכלתי לה.

לטבול באהבתו, שמובעת דרככם, אחי לצרה ואחי לרפואה.

ניפגש בשבוע הבא, ביום שני, בירושלים.