כבר מזמן הבנתי שאצלי אין כמעט מצב רגיל. התרגלתי לחפש את הריגוש וכשזה לא בא כבר עדיף הייאוש. אתמול אמרתי לחבר שאצלי מד המהירות חלוד במהירות שבין 80 ל 90 קמ"ש. האופצייה הזו פשוט לא קיימת. סתם כך חיים ממש מונוטוניים? אין חייה כזו. לא פלא שהראש שלי מחפש תמיד את הדבר הבא וכשהוא מגיע אין לי ממש כוונה להרפות ממנו.

כמו למשל היום, התגנבה למוחי מחשבה חולה לחלוטין פרי דמיון מפותח המבוסס על בדלי מידע עלובים שאין בינם לבין המציאות ולו מאומה. פשוט כלום, גורנישט. אבל לא אני אחמיץ את ההזדמנות כדי להלעיט את עצמי באותם מחשבות מסוכנות שהדבר היחיד שיכול לצאת מהן היא עוד התרסקות מטופשת ומיותרת. נו מה עושים במצב שכזה? אז שיתפתי כמה חברים וקיבלתי משוב חיובי שעזר לעוד כמה שעות. כמובן שבשעות אלו היו אתגרים אחרים שעזרו להסיח דעת מהעניין. רק נגמרו להם העיסוקים ואני שוב באובססיה... רק לשלוח מייל בקשר לעבודה אבל להבליע בתוכו קמצוץ של נסיון פעולה בכיוון חולה.

כאן דרושה פעולה הפוכה לא פשוטה. אני הרי לא ממש שם רק קרוב... אז מה יהיה? יש את הנכונות הדרושה? לגמרי לא ברור. להבדיל מתחומים אחרים בחיים שבהם אפשר להסתפק בפעולות חלקיות כאן זה לא עובד. או הכל או כלום. ובלשון התכנית "חצי פעולה לא תתן חצי תוצאה" לא עוזר להסיט את ההגה מכיוון התהום רק ב30 מעלות. הרכב יסטה מעט אך יחזור שוב לאותו הכיוון בעוד כמה עשרות מטרים. צריך לשבור את ההגה עד הסוף בלי זה אוטוטו ואתה נאסף אל הוואדי, גונח מכאב ולא מבין איך זה קרה...

ועוד יום אחד נקי עבר.