הערב התיישבתי לראות סרט עד מאוחר, לחגוג את החופש היחסי ששורר בחיי בחודש האחרון, לפני שאשתי חוזרת ללימודיה.

הסרט נגמר, השעה 1:30. אני פותח חדשות. העיניים שלי קופצות אל איזור הרכילות, משהו שם נגע בי.

אני רוצה חופש, המוח שלי מתחיל לרוץ קדימה, רק להקליק, רק להסתכל, זה לא פורנוגרפיה, רק סקרנות תרבותית, מה הבעיה?

לאחר שתי דקות המוח מתחיל לרוץ, יש פירצה זמינה ביומיים האחרונים...נו...דלת האפשרויות נפתחת.

אני מתחיל להרגיש כיצד זה מציף אותי. דחף רק להסתכל, הן לבושות שם, מה אתה מתרגש? פתוח, אפשר, חופש, פתוח, אפשר, להירגע, להסתכל, להתרגש, להשתחרר.

שנה ושבעה חודשים? המוח שלי מזכיר לי, הנחיית קבוצות? ספונסיים? הכל דוהה.

להשתחרר, סקרנות, רק להסתכל, להתרגש, פתוח, אפשר, זמין,

אני יורד על הברכיים ופונה לאלוקים, אבא, קח את זה ממני. אני מכור, כן, זה מה שאני. שנה ושבעה חודשים יכולים ללכת לפח בקליק וחצי.

***

כעבור כמה דקות החלטתי לשתף רגעים אלו בפורום, על מנת להבהיר לעצמי, באמצעותכם, שהמוח שלי רוצה לשתות, וכשהאופציה נפתחת, השעה מאוחרת, ואני מרגיש שאני רוצה חופש לפני העומס הצפוי לי בחודש הקרוב, יש רק דבר אחד שהמוח שלי אומר לי לעשות.

בהתחלה זה מן סקרנות תמימה כזו. אבל זה רעל בשבילי.

אבא, תודה על התזכורת.

תודה על שאתם איתי בדרך