את רוב הפירות אני אוהב, נדירים הפירות שלא. אבל בכל זאת יש כנראה כמה שאני לא אוהב... אחד מהם היא הפסיפלורה שפרצה בסערה גדולה לפני כמה שנים לתעשיית המיצים המעדנים והגלידות, ואני הקטן לא הבינותי בשל מה הרעש הזה. עוד פרי, שהרבה פחות אינטנסיבי בתעשייה ואינו חביב עלי הוא הליצ'י. לא הבנתי את הקטע של פרי במרקם של ג'לי, וגם הטעם לא מצא בעיניי.

ולמה אני מלאה אתכם בכל זה? כי אתמול בעת שניצבתי בשעריו של מקפיא הגלידות, צדה את עיני גלידה חדשה בטעם, איך לא? ליצ'י-פסיפלורה...

"אבל אתה לא אוהב ליצ'י ולא אוהב פסיפלורה", חלף בתוכי הקול, "בחר לך משהו אחר!..." "אבל זה טעם חדש, זו ההזדמנות לנסות, ומה כבר יש להפסיד?" חלף בתוכי הקול השני והמכריע.

אז קניתי את ליצ'י-פסיפלורה והתיישבתי לאכול אותו על איזה שהוא ספסל (גם כן חידוש מרענן. בדרך כלל אני מקיים באכילת דברים כאלה מקרא שכתוב "בלכתך בדרך"...). פותח את העטיפה, נותן ביס ראשון. זה לא טעים. "נו, מה חשבת לעצמך? ליצ'י זה לא טעים, פסיפלורה גם לא, אז השילוב בין שניהם יהיה לך טעים? באוכל מינוס כפול מינוס הוא לא פלוס..."

"טוב, אז מה עכשיו? לזרוק אותה?" איכשהו אני מוצא את עצמי אוכל אותה עד תום (תרתי משמע) בחוסר חשק... לא יודע למה. אולי חבל לי על הכסף? אבל אני בזבזן כרוני וגם זה לא טעים לי, אז מה אני מרוויח בזה?

ואז, זה מזכיר לי משהו. זה ממש כמו עם התאווה. במיוחד בשלבים המתקדמים של מחלת ההתמכרות שלי. אני מתיישב מול המסך, והרבה פעמים זה בכלל לא הטעם שלי, זה אפילו דוחה אותי, לא לזה התכוונתי, אבל אני ממשיך לצרוך את זה. למה? מה זה נותן לי חוץ מסבל?

המחשבה הכפייתית, הלא הגיונית, היא שניצחה את המחשבה השפויה שלי. היא זו שבעקבותיה אני מתנהל. אין שום היגיון בלצרוך בבחירה משהו שאני סובל ממנו, אבל ההיגיון הוא לא מה שמנחה אותי ברגעים האלה.

אז מה הפתרון? הייתי יכול אולי להרים טלפון לחבר ולומר לו: "שלום, אני טהרני, חסר אונים מול גלידת ליצ'י-פסיפלורה. אני יודע שזה לא טוב לי ולא טעים לי, אני יודע שאסבול מזה, אבל אין בי כוח שלא לקנות אותה ולאכול אותה עד תומה. אני מבקש בנוכחותך מאלוקים לשאת בשבילי את אשר אני חסר אונים מולו ולעזור לי לפעול בצורה שפויה".

בחסד אלוקים אני נקי היום קצת פחות מיום אחד מגלידת ליצ'י-פסיפלורה. רק להיום אני נכון לעשות פעולות כדי לקבל את הכוח לוותר על הדחף ולא לחזור לשם. ואתם?