אני נורא מיוחד. כך נראה לי. בכל אופן, כך אני רוצה להרגיש. מה זה רוצה? מוכרח!
פעם, כשהייתי צעיר ותמים, היו לי חלומות לשנות את העולם, לעשות דברים מיוחדים, להציל אלפי אנשים, לעשות משהו שישפיע על כולם. ככה כולם יידעו כמה אני מיוחד.
היום אני מבין שזה כבר לא יקרה. את פייסבוק כבר המציאו, ואת האנטיביוטיקה כבר גילו, ואפילו את "שמור עיניך" מישהו השיג אותי והקים כבר...
אבל אל תחשבו שוויתרתי. אני עדיין מיוחד! אני מיוחד בעבירות שלי! רשע מרושע כמוני אין בכלל בנמצא. בגיהנום כבר הוציאו מכרז לבנות אגף חדש במיוחד בשבילי, כי עוד לא נתקלו שם במקרה קשה כזה. וזה לא קרה סתם. אדם עם תסבוכת קשה כמו שלי, עם לולאות פסיכולוגיות כל כך מפותלות, עם היסטוריה אישית שכזו, ובעיות עם ההורים ועם בת הזוג - אין בכלל בנמצא! אתמול הלכתי לפסיכולוג וגרמתי לו להגיד שהוא לא נתקל מעולם במקרה מסובך כמוני. אחח... איזו הרגשה נפלאה זו הייתה...
איזה מזל שאני עדיין יכול להשתמש בנפילות ובתסביכים שלי כדי להרגיש מיוחד. איזה מזל שאפשר לחטוא. ומה שמגניב זה שככל שאעמיק יותר ליפול, המיוחדות שלי רק תגבר!
רגע, מה אתם שואלים - בשביל מה אני צריך להרגיש מיוחד? כי... כי... כי זו פנטזיה נהדרת שאני בורח אליה כדי לא לחיות את החיים כמו שהם. זה למה. כי אני מפחד שיגלו כמה אני שגרתי ואפור ומשעמם, עם אותן בעיות ותאוות כמו כולם, ועם אותם רצונות טובים כמו כולם. כי אני לא מרגיש מספיק רצוי כאן בעולם, ולכן עושה מאמצי-על כדי לגרום לאחרים לחשוב שאני מיוחד. אחרת, פירוש הדבר שאני מיותר. כי אם אני לא מיוחד, אז אין טעם לחיות, ואני ממש מפחד למות.
לכן זו חוויה מטלטלת להיתקל באתר הזה, שגורם לי להרגיש בכלל לא מיוחד, אפילו בנפילות שלי. הרי יש פה כל כך הרבה אנשים שמתוודים חופשי על ההרפתקאות שלהם, שלידן הנפילות שלי מחווירות לגמרי. יותר מזה, האתר מציע לי לוותר על האגו ועל התלות באחרים, ולהפסיק את המאמץ התמידי לשמור על תדמית ה"מיוחד". יותר מזה, אני לומד שה"מיוחדות" הזו היא בסך הכול תירוץ, שבגללו הרשיתי לעצמי ליפול עוד ועוד, כי אני "מקרה מיוחד". אולי היא שירתה אותי בשלב מסוים של החיים. אולי היא שריון שנזקקתי לו אי שם בעבר, אבל היום חסרונותיה גדולים מיתרונותיה. היא רק מזיקה לי, ואני צריך למצוא את הדרך להיפרד ממנה לשלום.