אתמול אחרי הצהריים התברר לי שאני חייב סכום כסף גדול.

התבאסתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שגם בפעמים הקודמות שקרו לי דברים כאלה בסוף ה' דאג לי וסידר הכל בנסי נסים. אבל לא ממש נרגעתי. במשך שעות הייתי לא רגוע, עם רצון לברוח ולפעול על תאווה. לא כל כך ידעתי מה הסיבה שאני לא רגוע, אבל כששיתפתי חברים במה שאני מרגיש, היה ברור שזה קשור לכסף.

ואז התחילה ההלקאה העצמית: למה אני לא מקבל את המציאות? למה אני לא מוכן כבר להסכים לחיות את החיים כמו שה' מתכנן לי אותם? למה ולמה ולמה.

בחסד ה', נפל לי אסימון קטן: אני לא נחום איש גמזו. המחשבה שאני יכול לקבל מיד בשמחה כל דבר שלילי שקורה בלי לעבור דרך שלב של כאב וצער, היא מחשבה גאוותנית. אני לא יודע לקבל מיד את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. כן, אני יכול להתפלל על זה, ולעשות פעולות, ואם ירצה ה' אז אחרי זמן מה אוכל לקבל, אבל זה אף פעם לא יהיה תהליך "אוטומטי".

כל כך אופייני לי, לרצות פתרון של "זבנג וגמרנו", שיאפשר לי להפסיק להתמודד עם החיים. אז אני מחפש איך להפוך את התכנית לפתרון שכזה. אבל זה לא יעבוד. כי התכנית מאלצת אותי לחיות את החיים ולא לברוח מהם. כן, זה מבאס להיות חייב סכום כסף גדול. מה גם שאני כבר חייב המון סכומי כסף גדולים. זה מבאס לדעת שהפנטזיה על הרווחה הכלכלית תצטרך לחכות עוד זמן. יתרה מזו: זה מבאס לוותר לגמרי על פנטזיות עתידיות ולהתרכז רק בהיום. אבל זהו חלק מהקבלה שאני זקוק לה כל כך, ושהיא המפתח לשפיות שלי: לקבל את זה שאני לא יודע לקבל את המציאות. לקבל את זה שגם הקבלה זקוקה לתפילה, ושאני חסר אונים אם ה' לא יעזור לי לקבל את המציאות. וכמו שסוד כתב פעם, המילה הכי חשובה בתפילת השלווה היא המילה הראשונה.

כנראה שככה זה: כשקורה דבר שלילי אני צריך להרגיש צער וכאב. כעת יש לי בחירה האם לעסוק בבריחה, או למצוא את הדרך להפוך את הכאב לתפילה ולמקפצה להתחברות אל ה'. זה ייקח זמן מה: אצלי כרגע זה לוקח שעות - פעם לקח ימים. אבל השלב הזה הכרחי, והוא לא הולך להיעלם. ואולי טוב שכך.