בפורים אני תמיד חווה חוויה מיוחדת. אני מגדיר את עצמי יהודי של פורים.
מה לעשות אני לא לגמרי יהודי של פסח (בן חורין) ולא שיא היהודי של שבועות (נעשה ונשמע) וגם לא כל כך יהודי של תשעה באב (לכאוב בצער השכינה) גם לא סוכות איד (בצילא דמהימנותא). אבל כן יהודי של פורים. בפורים אני מקבל את עצמי בדיוק איך שאני. בפורים אני יודע שכל החיצוניות שלי, איך שאני נראה מבחוץ, זה רק תחפושת. אין הבדל אם אני מחופש לשוטר או קאובוי או שודד או גורילה... זה בכל מקרה לא אני האמיתי, ולא מפריע לאני האמיתי לצאת ולהיגלות בפורים.
אז מי הוא אני האמיתי?
אני יהודי של פורים. בן יחיד אהוב מאוד לאבא שבשמיים. רצוני לעשות אך ורק את רצונו... (עד שהשאור והשעבוד נכנסו לתמונה) אני אוהב אהבת נפש את ידיד נפשי אב הרחמן. אני מחובר אליו בכל נימי נפשי. במקום הכי עמוק, הכי פנימי, הכי אינטימי, תמיד חיפשתי רק אותו! גם בחוץ, חיפשתי תמיד את הבפנים.
בכל השנה, אף אחד לא מאמין לי. גם אני לא מאמין לעצמי. אומרים לי, תלבש קיטל, נקבל אותך. תתקע בשופר נסלח לך, תאכל דבש יהיה לך מתוק, תשב בסוכה נאהב אותך, תדליק נר יהיה לך אור.... וכו'...
ואם חלילה לא אעשה את כל העיצות הנפלאות הנ"ל? אז אני בבעיה. אין לי מקום. אין לי בית. יגידו לי כולם, טיפש איוול! מה ביקשנו כבר?! תאכל מצה ותזכה לחרות! ואני מסרב לתת את עצמי לזה. משהו עמוק בתוכי אומר לי, זה טוב, אבל זה עוד לא אני. אני מחפש משהו אחר. אני מחפש את הדבר בעצמו. את המקום שבו יקבלו אותי איך שאני. גם לפני העצות של המצה השופר והנר. אני מחפש את פורים.
(כל חג כלול מכל החגים. כך שבפנימיות אפשר למצוא את כל ההרגשים בכל חג. אני רק מפנה זרקור לפורים איך שאני מרגיש אותו. ואכמ"ל)
מצאתי את פורים.
ביום הזה יצאתי מכל המיצרים שלי (בן חורין) התאהבתי מחדש בתורה ובנותן התורה. הדר קבלוה מאהבה. (נעשה ונשמע מאהבה.) זכיתי להתחבר לאבא, לשמוח בשמחתו, לכאוב בכאבו (צער השכינה). לחסות בצילו להרגיש שהוא פרש עלי את סוכת שלומו... (צלא דמהיימנותא)
אבל עדיין היה קשה לי להאמין.
האם אין הגבלות? אין סוף? אם אעשה מעשים חמורים, האם יגמר המבצע? האם האהבה לא תלויה בדבר? גם אם אני יאכל מסעודתו של אותו רשע אשאר בן אהוב? גם אם אראה כמו גוי שיכור, נטול דעת מתבוסס בקיאי, אהיה עם נבחר? גם אם כולי שקוע בבוץ ורפש, תאווה ואגו, עדיין אני משוש ליבו של אבא? וגם אם חטאתי חליתי?
בפורים, ורק בפורים אני שומע את התשובה בכזו בהירות, בכזה אור. התשובה מוחלטת... התשובה היא כן! למרות הכל אנחנו יהודים. אנחנו אהובים, בשבילנו נברא העולם, אנחנו רצויים לפני המלך...
זה הזמן לבקש ולהתחנן על נפשנו, אם מצאתי חן בעינך המלך, אם על המלך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי... כי נמכרנו... אבא יקר, העם שלך, הילדים שלך מכורים. חולים. כואבים בוכים. אלי אלי למה עזבתני?
הן מי כמוך יודע שרצוננו לעשות רצונך. אבל המחלה השתלטה כליל על חיינו ורצונותינו. זרקה אותנו אל בור התאווה והגאווה. אנא ממך אבא, אחרי כמה כוסות יין ששתינו לכבודך, ברגע של שפיות – חוסר דעת, עכשיו ברור לנו מי המלך ומי הבן, אנא מלך מלכי המלכים, גאל את הבנים שלך. קח אותנו בידיך הנאמנות, הבא אותנו אל חוף מבטחים, טהר ליבנו לעבדך באמת, שחרר אותנו מהטינות והפחדים, מן הכעס והעצבות, מן הבטלה והתאווה... תן לנו למצוא את שאהבה נפשנו באמת... קדשנו במצוותיך...