לאחרונה קראתי בספר על הפרעות נפש, תיאור שלמרות שלא עסק בהתמכרות, הרגשתי שהוא נכתב עלינו, הסובלים מהתמכרות לתאווה. המדובר בתיאור של אנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית הידועה כ"מאניה-דיפרסיה", שבה הם עוברים מקיצוניות לקיצוניות במצבי הרוח, מהרגשת התעלות אדירה, לדיכאון קשה. כיום ישנה תרופה לטיפול בהפרעה הזו בצורת מלח ליתיום המייצב את מצבי הרוח ומחזיר אותם לרמה נורמלית (בלי התעלות ובלי דיכאון). הנה ציטוט של הקטע:
אחד הקשיים החמורים בטיפול בהפרעות דו-קוטביות היא היעדר שיתוף פעולה מצד החולה לטיפול הממולץ לו. חולים שנטלו ליתיום במשך זמן מה עלולים להתגעגע לתחושת העונג העילאי שחוו בשלב המניה. יש בהם כאלה האומרים כנראה לעצמם שכיוון ש"נרפאו", מותר להם להפסיק ליטול את התרופות - וכשהם עושים כן, מתחיל שוב מעגל התהפוכות במצב רוחם. בדרך כלל הם חוזרים לבסוף להשתמש בתרופות בגלל הסבל שגורם להם הדיכאון. בכמה מחקרים הובעה הדעה שחשוב להשקיע מאמץ בשכנוע החולים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית שלא יזנחו את הטיפול התרופתי, כיון שלפעמים התרופה מאבדת את השפעתה אחרי הישנות הסימפטומים. (הפיזיולוגיה של ההתנהגות מאת ניל קרלסון).
ממש הסיפור שלנו, רק שאצלנו גם המאניה וגם הדיכאון מגיעים כמעט לגמרי ביחד. בזמן השימוש עצמו בפורנו או מה שזה לא יהיה, אנחנו מרגישים תחושה מענגת שאין לה שום מקבילה בחיים הרגילים, אבל אז ברגע שאחרי הנפילה אנחנו חווים כאב ודיכאון קשה מאוד שגם לו אין מקבילה בחיים הרגילים. אז אנחנו מגיעים לכאן ומתחילים בטיפול שמייצב אותנו - אנחנו לא משתמשים יותר בפורנו וזה שומר אותנו מאוזנים, בלי מאניה ובלי דיכאון. עובר קצת זמן ואנחנו מתחילים להתגעגע להתעלות שחווינו בזמן הנפילה. אנחנו אמנם יודעים שיש לזה מחיר גבוה, אבל חושבים שכיון ש"נרפאנו" מההתמכרות, אז נוכל הפעם לשלוט במצב וכך נרוויח את הריגוש והעונג בלי הדיכאון והכאב. אנחנו מספרים לעצמו שהפעם נצרוך "רק קצת" תאווה. אז אנחנו מפסיקים את הפעולות ובמהירות מוצאים את עצמנו באותו מקום שבו היינו, מתמודדים עם תענוג וכאב, התעלות ודיכאון ואנחנו חוזרים שוב לקבל טיפול.
כפי שנאמר במחקר לגבי הסובלים מהפרעה דו-קוטבית, חשוב להשקיע להסביר לחולים שלא יפסיקו את הטיפול כיון שלפעמים התרופה מאבדת מהיעילות שלה אחרי שמפסיקים להשתמש בה. זה נכון לגביהם ונכון לגבינו. כאשר אנחנו מגיעים להחלמה בפעם הראשונה, יש לנו סיכוי הרבה יותר גדול להצליח ולעלות על הדרך, בעיקר כיון שאנחנו רואים שיש לנו סיכוי ומאמינים בכך. אבל אם אנחנו נופלים אז מתחיל כירסום באמונה שלנו, כי אנחנו מתחילים לחשוב שאולי זה לא עובד עבורנו. בלי אמונה קשה מאוד להצליח ולכן הסיכוי יורד. זה לא שאי אפשר לעלות על דרך אחרי נפילה, אלא שזה קשה יותר וחבל.
לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו "ניפול עכשיו ונתחיל מחר מחדש", ומשכנעים את עצמנו שזה לא נורא ואולי אפילו יש לזה מעלות (התירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו הם מדהימים. אנחנו יכולים להשתמש בהחלמה כדי להמשיך בנפילות, ולפעמים התירוץ הוא שהנקיות הזאת לא מושלמת אז עדיף ליפול ולהתחיל בצורה נכונה...). אז זהו, שחשוב לדעת שזה מאוד לא כדאי ואם הגענו לכאן, כדאי שננצל את המומנטום של ההתחלה כדי להשקיע בהחלמה, כי אחר כך זה נהיה קשה יותר.