אין עוד איסור חמור כל כך כחמץ בפסח. מספיק פירור קטנטן שנופל בפסח לתוך סיר ענק של אוכל כדי לאסור את כולו ולא יועיל ביטול ברוב. לא פלא שחג הפסח הוא החג בו נהוגות חומרות מפליגות שאינם מצויות בשום חג ומצווה כלשהי.

החמץ החמור ביותר הוא השאור שבעיסה. שאור הוא מחמצת. כמות מעטה של שאור המתערבת בכמות גדולה של בצק מחמיצה ומתפיחה את כולו. הכל מתחיל ממשהו קטנטן שהולך וגדל. השאור מסמל את אותה נקודה פנימית שאינה כשורה שמתחילה להחמיץ את האדם עד שכולו מחמיץ... בגמרא במסכת ברכות מובאת תפילתו של רב אלכסנדרי "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה".

אפשר לראות את זה בצורה מוחשית בחיינו. כמעט תמיד כאשר העניינים מתחילים להסתבך בתוכנו יש את אותו הטריגר שהתחיל את התהליך. אני יכול להרגיש רע בלי לדעת לכאורה למה סתם כך פתאום. אבל אם אני כנה מספיק עם עצמי ויש לי נכונות להודות בכך, מהר מאד אני מוצא את אותה אמירה מיותרת שאמרתי לאותו אחד. את חוסר האונים הקטנטן ממש שנוצר בגלל שלא ידעתי איך להתנהג באותה סיטואציה.

כמובן שאני נוטה בדרך כלל למצוא אלף ואחת סיבות וצידוקים למה נהגתי כך ולא אחרת. שההוא בכלל אידיוט מוחלט שהיה צריך לקבל מנה אחת אפיים כבר זה עידן ועידנים ואני בסך הכל הערתי לו בעדינות לעומת מה שהוא היה צריך לחטוף. אבל את מי שצריך לשכנע זה ממש לא משכנע. אותה נקודה קטנה מתחילה לגדול והיא גודלת בהתמדה מחמיצה עוד חלקים בתוך הנפש שלי. משנה באופן מתמיד את ההסתכלות על דברים נוספים.

מה כבר קרה אם אמרתי משהו שלא במקום? למה זה גורם לעוד מישהו לחטוף ולבא אחריו לפרצוף חמוץ? ולמה זה מתחיל פתאום להפעיל את מנגנון ההרס העצמי שלי שמדליק את הרעב הנורא לכל שמץ של ריגוש ולתאווה?

מיד ברגע שבאים המים במגע עם הקמח יש צורך ללוש ולא להרפות. לכתוש את האגו כתישה אחר כתישה. לזהות את תחילתו של תהליך ולא להרפות. לכל עצלות ורפיון ידיים יש מחיר. "אתה ישן לו והוא ער לך" עיסה שאינה מעובדת הולכת ותופחת וסופה שמחמיצה. טינה שאינה מעובדת ומטופלת לא הולכת לשום מקום. היא מתחילה תהליך הרסני של הסתאבות כללית.

צריך לחפש את הטינות בחורים ובסדקים. לבער אותם, לבטל אותם בלב ואם אפשר גם למכור אותם לנכרי... אין לנו את המותרות להשאיר אותו ברשותנו אם אנחנו מעוניינים לשמור על ניקיון בית פנימי ויפה שעה אחת קודם "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה"...