שלושה דברים הביאו אותי להחלמה. האחד - אלוקינו. קישור הזוי שחמותי שלחה לי על פרסומת חרדית של קיום האתר שמור עיניך ועל הצורך בתרומות אליו. השני, כשסיפרתי לאשתי לאחר תקופה ארוכה יחסית של ניקיון. התמיכה הבלתי צפויה והבלתי נתפסת שקיבלתי ממנה עזרו לי לעכל את העובדה שזו מחלה, וממילא להפסיק להיות משותק (למרות שלקח עוד כמה חודשים של 'צליעה' המורכבת מחסימות יסודיות ופריצתם).
והשלישי, ההבנה שלי, בעקבות שיחות עם חברים מהפורום והקבוצות הטלפוניות, שזהו, היגעתי לתחתית, שאין מוצא, שההבדל ביני לבין 'המכורים הקשים' הוא רק הבדל של התפשטות הסרטן. המחלה היא אותה המחלה. השאלה היא רק עד כמה התפשטו הגרורות, אם בכלל...
יתר על כן, העובדה שהיו שם אנשים 'שהיו שם', והם חזרו ואמרו לי: החיים שלי התרסקו, אבל יש פיתרון, גרמה לי להאמין בקיומו של הפיתרון. להאמין שאכן הוא מדבר אלי. עובדה, הוא דיבר אל אנשים שהגיעו הרבה יותר רחוק ממני.
כל החיים שלי, כשקראתי ספרי חיזוק או כששמעתי עצות רוחניות, משהו בתוך נפשי תמיד אמר: טוב, זה יפה בשביל האנשים האלה, שקצת נופלים פה ושם, אבל אני? לאן שהגעתי? רמת הזיוף, השנאה והתיעוב העצמי שלי לא אפשרו לי להאמין שאכן יש בעצות ובחיזוקים האלה כדי להחיות את נפשי. אז ניסיתי, אבל במעין יאוש מריר, שהחזיק עד להתפרצות הלא צפויה הבאה...
רק כשנפגשתי באנשים שבורים, שנבנו מתוך השברים. אנשים שניתן לומר עליהם שהם 'מיוחדים' במובן הזה, שהם מקרינים 'משהו אחר', קיבלתי את האמון הזה.
אנשים כאלה, הם האנשים שהגיעו לתחתית. אנשים שעשו הכל, וחזרו.
בתור אחד שההתמכרות שלי התבטאה "רק" בפורנו ואוננות, נדמה לי ששלב המהפך היה כאשר הגעתי לתחתית. ברגע שהבנתי שזהו, החיים שלי שבורים. האישיות שלי קורסת. נקודות האיכות שאני נאחז בהם כל כך בחוזקה מהוות חלק מהבעיה הכוללת שקוראים לה: נתן. ברגע הזה, עברתי מהפך.
החל מהרגע הזה, שוב תיאור שהוא לא נראה לי 'מפתה'. אדרבה, העובדה שלא הגעתי לאן שהם הגיעו נראה לי 'חסד אלוקים'.
בתקופה הראשונה של ההחלמה, אמרתי לאשתי כל הזמן שאני מרגיש שהאישיות שלי כולה נמצאת 'על כרעי תרנגולת' בגלל שפתאום הבנתי שאף אחד, אבל אף אחד, לא ערב לי שמחר - לא אמצא את עצמי שם, בתל אביב או בכל מקום אחר. עובדה, החברים אמרו לי שהם הרגישו בדיוק כמוני, וכעבור זמן מה הם מצאו את עצמם שם.