רציתי ליפול, בחיי. לזרוק הכל. מה זה "רציתי"? זו מכבסת מילים... כמו להגיד "פעלתי על התאווה", במקום לומר מה באמת עשיתי.

אז אם להיות קצת יותר כנה, כבר תכננתי איך ומה ועם מי. לא רק זה - בדקתי אופציות, חישבתי מסלולי נסיעה וזמני הגעה והכנתי שקרים למקרה שאצטרך להסביר איפה הייתי. בדיוק כמו פעם. חיפשתי את הלא אמיתי, קיוויתי שזה מה שיציל אותי מהצרות שלי. לא משנה כמה פעמים הגשמתי פנטזיות והתבאסתי כי המציאות הרבה הרבה פחות מהנה ממה שדמיינתי. בשלב מסוים התקשרתי לחבר תוכנית שיודע ומבין את אופי ההתמכרות וסיפרתי לו שאני מתכוון לזרוק את הנקיות לפח ולהפסיק עם התוכנית הזו.

פתחנו מעגל של עשרים דקות, התחייבתי שאעשה כמה פעולות אבל לא עשיתי כלום.

בינתיים הרכב חונה מחוץ לדירה, מתבשל בכחול לבן והמחיר עלה. היום מתקדם והתוכניות שלי הולכות לפח.

נזכרתי במאמר שקראתי לפני שנים ועדיין חוזר אלי בימים כאלה. הובאו בו עדויות ניצולים של מקרי התאבדות. זכור לי במיוחד מקרה של אישה שירתה לעצמה בראש אבל שרדה. בעודה מדממת באמבטיה, מחכה לעזרה, עברה לה בראש המחשבה "למה עשיתי את זה? אני לא באמת רוצה למות". התשובה הזו חזרה גם אצל מרואיינים ששרדו קפיצה מגשר. כולם התחרטו רגע אחרי, כשחשבו שכבר מאוחר מידי.

בשבילי התאווה היא מוות. היא לגמרי יכולה להוביל לשם, וכבר הייתה מובילה אלמלא אבא אוהב שלא ויתר עלי.

בזכות התוכנית אני מבין שכל פעם שקפצתי מהגשר הוא תפס אותי בשתי ידיים ואימץ אותי אל חיקו. בכל פעם שיריתי בעצמי הוא שלח אלי אמבולנס. אבל אסור לי לסמוך על הניסים האלה, אני מחוייב לחלק שלי. את השאר, דהיינו כל הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אני מתפלל הערב לקבל בשלווה.