זיכרון, דמעות. אני חסר אונים מול דמעות, בעיקר כשהן זולגות מעיניים של אנשים שאני אוהב. זוכר את ההרגשה של ילד קטן שקם באמצע הלילה ורואה את אמא האהובה בוכה חרישית על הספה בסלון, בחושך, לבד. חוזר חרישית למיטה, ולא מצליח להירדם, לא מצליח להפסיק להקשיב לבכי ולהתייפחויות החרישיות.

ככה לילה אחרי לילה, מרגיש צורך נואש לעזור לה, לנחם אותה, לנגב לה את הדמעות, ולהבטיח לה שמעכשיו הכל יהיה בסדר, כי אני פה. הילד הבכור שלה בן ה-5.

לקח לי הרבה זמן, כסף לטיפול, ודמעות, לשחרר במקצת את המקום הזה ממני, את תחושת הצורך לשנות את המצב הכואב שלא בשליטתי, את לקיחת האחריות על כתפי הצנומות, עדיין, ביחס לכאב של השני.

אני יודע להקשיב מצוין, באמת, אני יכול להקשיב לאנשים, ולהביע הזדהות ואמפתיה מכל הלב, בתנאי שאין לי קשר רגשי איתם, אבל אם הם חלק ממשפחתי או חבר קרוב, שמתנה באוזניי כאב שהוא חווה בחייו, אני ישר מריץ בראש מחשבות איך לעזור לו, מה הוא צריך לעשות כדי לצאת מהתחושה הקשה שבה הוא נמצא, איך הוא יכול לראות את הקושי במבט אחר, במבט מצמיח, ולא במבט מדכא, לחלוק עימו את כל התובנות שצברתי בחיי, תובנות שאני לא ממש הצלחתי ליישם מול הכאבים שחוויתי.

תמיד התגאיתי בזה עמוק בפנים, שאני יכול להקשיב וישר לחלוק מחוכמתי הרבה, ולעזור לשני, אני יודע היום שזה נבע מהאנוכיות שבי, לא יכולתי להכיל עוד כאב, הייתי חייב לברוח ממנו, לברוח ולקחת בכוח איתי גם את השני החוצה, לאור ולשמחה.

אני זוכר בתחילת שנות נישואי את אשתי מספרת לי בדמעות על כאב שחוותה, ואני ברוב חמלתי עליה, מייעץ לה מה כדאי לה לעשות כדי לצאת מהמצב הזה, איך היא יכולה לנסות לשנות את הלך החשיבה שהביא אותה לחוש את הכאב שלה, והיא בתגובה לדבריי נפגעת עד עמקי נשמתה, טוענת שאני לא מבין אותה, ואני משתומם ומחריש למולה, וחש דקירה קטנה בלב.

אני לומד לאט לאט בהחלמה להיות בכאב עם השני, לא ממש לחוות איתו ביחד את הכאב, כי זה לא יעזור, לא לכאב שלו, ובטח לא לי, אלא רק להזדהות, פשוט להיות איתו, עם הכאב שהוא חווה, להקשיב בשקט, לומר מילים פשוטות של אמפתיה, לנסות לתת לו תחושה שהוא לא לבד עם הכאב, אני איתך, אני פה, אני לא מנסה לברוח, עימו אנוכי בצרה.

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. בקרוב. אמן.