אם יש משהו שכולם כנראה יסכימו עליו כאן, הוא שהלקאה עצמית פשוט לא עובדת עבורנו. כל נפילה הובילה אותי להלקאה עצמית, והפכתי לאלוף בתחום, אבל התוצאות היו עלובות מאוד. יותר נכון לומר שלא רק שהתוצאות לא הוכיחו את עצמן בכיוון החיובי אלא שהן גרמו לתוצאות ברורות בכיוון השלילי. הרעיון עצמו פשוט: הלקאה עצמית גורמת לי להרגיש עוד יותר רע ולהוריד עוד יותר את ההערכה העצמית שלי, ואלו הם בדיוק הדברים שגורמים לי לברוח אל המפלט הזמין והאולטמטיבי: התאווה.

אז בעצם מה שקרה זה שכל פעם שהלקתי את עצמי, במקום שזה יגרום לי ליפול פחות, זה גרם לי ליפול יותר. גם בלי להבין יותר מידי בנפש האדם או בהתמכרויות, קל לראות שהשימוש בתאווה (כמו כל שימוש אחר בהתמכרות אחרת) הוא בעצם תוצאה של חוסר יכולת להתמודד עם החיים ברובדים שונים, ובמיוחד תוצאה של פגמי אופי שיצאו מכלל שליטה. לכן לא משנה אם מדובר בטינה עזה שגורמת לי לשוב ולהשתמש (מתוך מחשבה מעוותת של "יישרף העולם, אני הולך לדפוק את עצמי ואת מושא הטינה"), או הלקאה עצמית (מתוך מחשבה של "אני כל כך דפוק, אין לי מה להפסיד. אני חייב שוב תאווה").

המוזר הוא שהייתי משוכנע שההלקאה העצמית היא חלק מהמנגנון שיעזור לי לצמצם את הנפילות. האמנתי שככל שיהיה לי רע יותר אחרי כל נפילה, כך הסיכויים שאחזור לתאווה פעם נוספת קטנים יותר. (מסתבר שבילבלתי בין כאב לבין הרגשה רעה, אבל זה ענין אחר לפוסט אחר).

אז מה כן, אם לא הלקאה עצמית, איך אני צריך להתייחס לעצמי ולנפילות שלי? נראה שההיפך מהלקאה עצמית היא חמלה עצמית, שזה מושג שזר ורחוק מרוב האנשים בעולם, ובודאי שהוא רחוק מאיתנו המכורים. שמעתי הרצאה על חמלה עצמית (לא בהקשר של התמכרויות) ולפיה ההגדרה של חמלה עצמית היא לא וויתור לעצמי או רחמים עצמיים אלא פשוט האופן בו הייתי נוהג כלפי אדם אחר אם הוא היה נמצא במצב שלי.

הסבר: כאשר אני נופל ושוב משתמש בתאווה, למרות שהבטחתי ונשבעתי שלא לעשות זאת, ובכך בעצם פועל נגד כל הערכים החשובים לי ומסכן את כל היקר לי, לא נכון יהיה סתם לנפנף את זה ולהשתמש בוויתור עצמי מתוך מחשבה של "לא נורא, הכל יהיה בסדר". גם לא נכון להשתמש ברחמים עצמיים שהם בכלל פגם אופי שיגרור אותי לסיבוב נפילות נוסף. הרחמים העצמיים הם לא רגש בונה אלא רגש של התבוססות בתוך עצמי ובעיקר בשליליות של עצמי.

אבל נניח שהיה מגיע אליי חבר שנמצא בדיוק במצב שלי ומספר לי על הנפילה שלו, כיצד הייתי מגיב? מסתבר שהייתי מגלה כלפיו חמלה. שוב: לא הייתי סתם מוותר לו, וגם לא הייתי מתמלא עליו ברחמים, כיון ששתי הגישות האלו לא היו מועילות לו בכלל. במקום זה הייתי משתדל לגלות אמפטיה, להתחבר לכאב שלו, לקבל אותו כפי שהוא למרות הנפילה, ולנסות לעזור לו לקום כדי להמשיך הלאה.

הבעיה היחידה היא שמה שכל כך קל לנו לעשות עבור אנשים אחרים, קשה לנו מאוד לעשות עבור עצמנו. נניח שהבן שלי ילמד קשה לקראת מבחן אבל בסוף ייכשל. הוא יגיע אליי עם המבחן כשפניו נפולות, ואני כמובן אגלה כלפיו חמלה, אחבק אותו, אסביר לו שהעיקר זה שהוא את שלו עשה, ולא תמיד אנחנו מצליחים בכל דבר בחיים. אנסה לתת לו את ההרגשה שאני מקבל אותו למרות הכישלון שלו במבחן, ולצייד אותו בתמיכה לקראת המבחן הבא. אבל אם אני נכשל במבחן, זה כבר סיפור אחר לגמרי... כאן אין לי עבור עצמי שום חמלה אלא רק הלקאה עצמית. למרות שאני יודע שהדרך הנכונה היא חמלה, אתקשה מאוד להעניק אותה לעצמי.

בשביל זה אנחנו מקיפים את עצמנו בתמיכה בדמות מאמן (ספונסר), קבוצות וחברים שאנו כנים איתם לחלוטין, והם מקבלים אותנו ללא תנאים, גם אחרי מעידה או נפילה. כאשר אנו רואים שחברים אחרים מגלים אלינו חמלה, זה מקל עלינו להתחיל לעשות זאת בעצמנו ולגלות חמלה עצמית.