לפני כמה שנים התרחשה לה מה שנקראה בסופו של דבר "מלחמת לבנון השנייה" המלחמה פרצה בסתם יום של חודש תמוז, לאחר חטיפת חיילים. תוך יום יומיים החל מערך גיוס מילואים וקרבות קשים עם לוחמי חיזבללה בכפרי דרום לבנון.

אלא שאז החלו לזרום דיווחים קשים על מחסור חמור בציוד לחימה ובציוד אישי של החיילים, היו חיילים שרעבו לאוכל ממש, ונאלצו לאכול מה שמצאו בבתים בכפרי לבנון, אוכל שהשאירו המקומיים. קמה סערה גדולה ונשמעו קולות של לוחמים אשר סיפרו על קרבות גרילה קשים שנערכו בתת תנאים ובחוסר ארגון.

הציבור התוודע אז למושג "ימחי"ם" וביתר פירוט, "יחידת מחסני חירום" יחידה זו אחראית על תחזוקת המחסנים בהם מאוחסן הציוד לשעת חירום. התברר שהמחסנים היו כמעט ריקים... דבר שגרם לאנדרלמוסיה לא קטנה, ואף לאבדות במלחמה. בסיכומה של מלחמה היו יותר מ 200 הרוגים ה"י. מיד לאחר המלחמה מונה רמטכ"ל חדש שהדבר הראשון שעשה, היה למלאות את המחסנים.

נזכרתי בסיפור זה בשבת שעברה. הייתה לי שבת ממש "מאתגרת" בלשון עדינה. לאן שלא פניתי נתקלתי במשימות. הלחץ היה גדול, נדרשתי להוכיח שאר רוח וסבלנות. ניסיתי לתרגל את הכניעה בשלל צורותיה, ואכן למרות הקושי זה היה נראה די בשליטה. כך עבר לו יום שישי עם איפוק ורגיעה, עד שהגיעה לה שבת בצהריים. ראיתי באופק את הענן השחור מקדיר את השמיים, בקצה אפי הרגשתי כבר את משב רוח הסערה הקרבה ובאה. חושי נדרכו, ידעתי שאני חייב לשחזר את ההצלחות שהיו לי בשבועות האחרונים. הייתי בטוח שהנה אני צולח עוד גל אחד.

ואז זה הגיע. ברגע קטן של כעס לא שלטתי ברוחי והגבתי רע. בבת אחת חזרתי לאחורי ת"ק פרסה, התנהגתי בפרץ של כעס, והרגשתי גרוע. גרוע מדי. למרות שלא מדובר ח"ו בנפילה לתאווה. אבל הרגשתי בתוכי כיצד חומות מתחילות לקרוס. ומשום מקום צצה לה מחשבת התאווה. בתיאוריה אני יודע כבר שחוסר כניעה למצבי לחץ בחיים הוא המפתח לפתחי התאווה. הפעם גם הרגשתי את זה. משהו בתוך המחסנים שלי התרוקן.

הבנתי פתאום את חשיבותם הרבה של ה"ימחי"ם" שלי.

לכולנו יש מחסנים, ועלינו לדאוג שיהיו מלאים תמיד. כאשר אנו לומדים יותר ומפנימים את שעלינו לעשות בשעת חירום, כך יקל לנו להתמודד בשעות לחץ עם המצב. לא נוכל לצפות להתנהגות הולמת הרגע האמת אם לא נתכונן כראוי קודם. אם אנו מגיעים לקושי עם מלאי כוחות נפש מדולדל, הנפילה בא תבוא. היא תבוא ותמשוך אחריך את כל אישיותנו כמגדל קלפים. זה יתחיל אמנם בתגובה של כעס ללא קשר לתאווה, אבל מהר מאוד נמצא את עצמנו עומדים מול נחשולי תאווה. " המקרע בגדיו בחמתו... יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו - עבוד עבודה זרה, והולך ועובד"

הבנתי שבפעם הבאה זה יכול להיגמר בצורה אחרת ולא רק בכעס... והחלטתי להתגייס מיד כדי למלא את המחסנים בעוד הבנות ותובנות של כל ארסנל הכלים שלי, לקראת המלחמה הבאה שלצערי בא תבוא, אבל בע"ה אהיה מוכן אליה.