בקבוצה החיה שבה אני משתתף, אנחנו מקדישים את הקבוצה הראשונה בכל חודש לקבוצת מסר, בה משתף אותנו חבר ותיק בסיפור האישי שלו, וחולק איתנו נסיון כח ותקוה. אתמול הגיע לקבוצה חבר מעיר אחרת, והוא כבש אותנו בפשטות בה הוא העביר את המסר שלו, בלי רעש וצלצולים, רק עם תשע שנים של נקיון ומפוכחות מינית, ובעיקר ניצחון גובר והולך על התאווה.

אחת הנקודות שמאוד הזדהיתי איתה בדברים שלו היתה הרעיון של "אפס סובלנות לתאווה". אבל לפני שאספר על הנסיון האישי שלי עם כך, חשוב להדגיש שלמרות שהמטרה היא אפס סובלנות לתאווה, לא מדובר על שלימות בשום פנים ואופן, אלא על תהליך. עצם הרעיון יכול לבלבל כאילו האימוץ שלו פירושו שמעכשיו ולהבא אני הופך לצדיק שלא מתמודד יותר, או לאחד שכל התמודדות מסתיימת בניצחון גמור, אבל למעשה מדובר על משהו אחר לגמרי. הרעיון של אפס סובלנות לתאווה הוא האידיאל אליו אני שואף וכלפיו אני בודק את עצמי, אבל במציאות אני אדם לא מושלם שאלוקים ברא כך שאני מתמודד ואמשיך להתמודד כל החיים, וכל זמן שאני מתקדם בתהליך - אני נמצא במקום בו אלוקים רוצה אותי.

אז מה זה בכל זאת אפס סובלנות לתאווה? זה אומר שמבחינתי הבעיה איננה אוננות או צפיה בפורנו או מה שזה לא יהיה, אלא הבעיה היא עצם השימוש בתאווה, גם אם מדובר רק על מבט ברחוב, ואפילו אם מדובר רק על כך שאני נותן לעצמי להתאוות בתוך הראש שלי. הנקודה היא שתאווה היא רעל עבורי, ולמרות שהרבה רעל יהרוג אותי יותר מהר מאשר קצת רעל, אבל גם קצת רעל יגרום לי למות (אולי רק אסבול יותר מהאיטיות של התהליך). במילים אחרות, הכוונה היא להעביר את המטרה המסומנת מ"מין" או "אוננות" למושג אחר שהוא "תאווה".

כואב לראות חברים שנמצאים בתכנית ונקיים מבחינה טכנית, אבל הם ממשיכים לצרוך תאווה. זה לא כיף לראות אנשים שממשיכים לסבול למרות שהם משתתפים בקבוצות ועושים הרבה עבודה על עצמם, אבל הרבה פעמים הבעיה היא בעצם הסובלנות שהם מגלים כלפי השימוש בתאווה. זה דומה למכור לסמים קשים שממשיך לצרוך סמים קלים, ולא מבין למה הוא לא מרגיש טוב יותר, הרי הבעיה המרכזית שלו נפתרה! אבל למעשה הבעיה שלו היא עצם העובדה שבכל פעם שקשה לו הוא בורח אל מה שיספק לו הקלה במקום להתמודד, ואין הבדל מהותי בין סמים קשים לסמים קלים.

תאווה היא תאווה, ולא משנה באיזה צורה וסוג אנחנו צורכים אותה. זה קצת כמו החידה לילדים ששואלת מה יותר כבד: קילו נוצות או קילו ברזל... בסופו של דבר קילו זה קילו, וההבדל הוא רק שצריך נפח גדול יותר כדי להגיע לאותו קילו. תאווה זה שימוש, ושימוש פירושו סבל. השאלה האם אנחנו עושים את זה בכמות קטנה אבל עוצמתית, או בכמות גדולה ופחות קשה היא לא מהותית.

לכן, אם אנחנו רוצים מפוכחות ואת הרווח שיש לחיים של החלמה, אנחנו חייבים לשאוף לאפס סובלנות לתאווה.