א-לי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ - לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים.
מהם הסימנים המעידים לכך שאני צריך לקבל את זה שאני אובססיבי ולבקש עזרה מחבר ומאלוקים, מתי לעומת זאת - אני יודע שהדברים כן בכוחי, שיש ביכולתי לשנות, שזה לא עניין של אובססיה?
שאלה זו היא שאלת השאלות של כל מכור באשר הוא. לא מפתיע, אם כך, שהתשובה על שאלה זו זוקקת תפילה. אאיר שתי נקודות אותן חוויתי על בשרי.
***
אובססיה פשוטה: אני חוזר הביתה. אני משנן בראש - הפעם לא אעשה את זה, הפעם לא אעשה את זה. אני מתכנן כבר מה לעשות. אני אשטוף כלים, ארד, אדבר עם אשתי, אקח את הילדים, אלמד למבחן בשבוע הבא. פתאום אני מרגיש שהגוף שלי מתחיל להתרגש. פתאום אני חושב על רעיון חדש, משהו שלא ניסיתי. אני מרגיש מעורפל. לחץ במפשעה, ומן לחץ כזה בעורף, תחושה של צורך. משהו בתוכי עדיין צועק - די. אני לא רוצה את זה. אבל הצעקה הזו כבר חיוורת. אני מתחיל לגעת בעצמי.
הידית פותחת את הדלת, הרגלים רצות אל המחשב. עוברות שלוש שעות ולבסוף...
ננסה לנתח מה בעצם עבר עלי - קודם כל, הגוף שלי הרגיש צורך, דבר שני - המוח שלי יצא מאיזון. הכל נשכח. דבר שלישי - לא יכלתי להגיד לא, לא יכלתי לתכנן. הייתי צריך עכשיו, הרבה ומיד.
נסכם: האובססיה שלי מתבטאת בגוף, אבל גם בנפש ובדפוס ההתנהלות. האוננות ממרכזת לי את החשיבה. אני 'ננעל' עליה. השימוש משכיח ממני כל דבר אחר, החוויה אותה אני מחפש אינה נמצאת 'בהקשר', זה לא כמו מסעדה טובה בה אני אוכל לאט ובהנאה את המנה האחרונה ששילמתי עליה חמישים שח. זה משהו הרבה יותר חזק ופראי, משהו שחורג מכל דבר. והכי חזק - אני צריך אותו.
כעת נשים לב לעניין נוסף - מה קורה לאחר מכן. מדוע שבע עשרה שנה אני לא מצליח להגיד לעצמי - אתה אובססיבי, אתה לא יכול לבד. התהליך (אצלי; החלק הזה הוא אישי יותר) הוא בערך כך - אני מרגיש ריקנות, תיעוב, שנאה, בושה, פחד. אני יודע שזה מי שאני אבל אני לא מסוגל להתמודד עם הידיעה הזו. אני בורח לחצי השני שלי - החצי שנראה טוב, אני שואב דרכו את תשומת הלב שאני כל כך זקוק לה כדי לשקם את עצמי. אני שוכח כביכול. עד לנפילה הבאה. זו שאני בטוח שהפעם לא תקרה, אבל אני יודע בוודאות שהיא תגיע.
***
אובססיה מורכבת יותר - דפוסים: הסיפור של הדפוסים הוא הרבה יותר מסובך. כאן האובססיה יכולה להתבטא או בקבעונות חזקים או בפעולות חריפות.
התחושה המרכזית היא או ש'אני חייב לעשות את זה' (לראות הרבה סדרות, לאכול הרבה שוקולד, לנסוע מהר וכו'), או ש'אני פשוט לא יכול לעשות את זה' (ללבוש בגדים מסויימים, להגיד 'לא' לאשתי, להיכשל, לעמוד על שלי).
הדפוסים אינם אובססיה במובן הפשוט של העניין, אבל הם מוזנים ממנה. יותר נכון לומר עליהם שהם 'כפייתיים'. אני מרגיש כורח, תחושת מחנק בלי. זה כמו שהילד שלי, שהרגלתי אותו לישון רק עם מוצץ - בוכה עד שהוא נרגע עם המוצץ. כך אני.
כמובן שזה יכול להיות גם ההפך - אני כל כך זקוק להערכה של אחרים, עד שאני נתפס לפעולות מסויימות על מנת להשיג אותה. אני מפחד ללבוש בגדים מסויימים כי 'מה יגידו', אני מפחד להיכשל כי מה יגידו, אני מפחד מדחייה, אני מפרש כל דבר כדחייה. אני נדחף פעם אחר פעם לפעולות שאני לא רוצה לעשות, או לעזור או דווקא להתרגז ולהתעצבן - אבל כשאני עושה אותם אני לא מרגיש בן אדם טוב. אני מרגיש תחושת רווחה. אני שואף את ההערכה של האחרים שכל מה שאני מקבל ממנה הוא שיקום קצר טווח של התחושה שאני זבל של בן אדם, שקרן, צבוע, בוגד, נבזה.
אלו החיים שלי. המרדף אחרי הצל של עצמי, ניסיון נואש לאחוז במשהו מבחוץ לי כדי לשכוח מכל המרדף הזה, וסחרור אינסופי של הכשלה עצמית - את מה שאני צריך אני לא יודע לבקש ואת מה שמזיק לי אני נדחף לעשות פעם אחר פעם.
לזה, חברים, אני מתכוון כשאני אומר שאני 'מכור'.
נ.ב.: אני רק אוסיף ואומר שההפנמה של נקודות אלה אפשרה לי להבין שכמות השימושים ועוצמתם היא בכלל לא הנושא. ההרס העצמי נמצא שם. הריקנות, הזיוף. יתר על כן, כשאני רואה היום איך אני יכול לחיות את החיים אחרת, אני מרגיש, לראשונה מזה כמעט עשר שנים, תחושה של שינוי אמיתי באישיותי. אני מרגיש צמיחה, שחרור, תחושה של חידוש, סקרנות, ובעיקר - הרבה תקווה. לא חבל להפסיד את כל זה?