מדברים הרבה בתכנית על לשתף את החברים או את הקבוצה במה שעובר עליי. בעצם גם מחוץ לתכנית – כמעט כל שיטת טיפול ממליצה על השיתוף ככלי רב עוצמה. אבל איך משתפים? בתור אדם שהתרגל כל חייו לחיות בתוך כספת עם דפנות עבים במיוחד, היה לי מאוד קשה להבין את העניין הזה. ברוך השם, מאז לימדו אותי חברים כמה דברים, בעיקר בכך ששיתפו אותי והראו לי בפועל איך משתפים, והיום אני יכול לכתוב מה המשמעות של לשתף בעיניי.

מה מטרת השיתוף? כשאני סגור בתוך עצמי עם הרגשות שלי, הם רוחשים ובוחשים בתוכי, מתנגשים ומבעבעים. אני לא לגמרי מבין אותם, כי לא יצקתי אותם למילים. הם יוצאים מפרופורציה, תופחים, מרקיבים, נקברים מתחת לרגשות חדשים אבל ממשיכים לשלוח מסרים של רקב מהקבר.

כשאני משתף אני בעצם מרשה לעצמי להרגיש אותם. אני מאפשר להם לצאת, אני נותן להם צורה וצבע וריח וטעם וקול. אם מדובר ברגשות קשים, שאני מתבייש בהם, אז עצם ההודאה בהם מסירה מעליי את מטען הבושה.

זה לגיטימי להרגיש. כל רגש. מופרך ומטורף ואנוכי ככל שיהיה. רגשות אינם עובדות. אפילו כשאני משתף שאני שונא מישהו ומייחל למותו, אני לא פותח פה לשטן, אלא אדרבה, משחרר את עצמי מהשטן שבתוכי. הרגשות אינם אמורים להיות הגיוניים. יכול להיות שברור לי שהם טיפשיים ואנוכיים לגמרי – ובכל זאת אשתף. אם אני תקוע בפקק ומאשים את כל הנהגים שסביבי בפקק הזה, אז ברור לי שאני טועה, ושגם הם סובלים, ואף על פי כן אשתף בכעס שלי על כולם. הרגש הוא מציאות קיימת. אין טעם להתווכח אתו, וגם לא להדחיק אותו. הדרך היחידה להשתחרר ממנו היא פשוט לשתף בו. באותו רגע הוא מאבד הרבה מהכוח שלו עליי. אני מאפשר לעצמי להרגיש אותו עד הסוף, ואז הוא נגמר ואיננו, מתפוגג כמו בועת סבון.

לימדו אותי שעולם הרגשות קצת דומה לבצל. כשהקליפה העליונה מקולפת, מתגלה מתחתיה קליפה נוספת. כשאני מאפשר לעצמי להרגיש רגש מסוים עד הסוף (באמצעות השיתוף), אני יכול לגלות את הרגשות שמסתתרים מתחתיו. הרבה פעמים כשאני משתף על כעס כלפי מישהו, אני מגלה שמתחתיו מסתתר פחד, ומתחתיו בושה, וכו'.

במה משתפים? בכל רגש שהוא. אישתי הייתה עצבנית בבוקר ונדבקתי ממנה – לשתף. אני מפחד לקבל טלפון מהבנק – לשתף. הבוס לא העריך אותי מספיק – לשתף. הבת שלי חייכה אליי והמסה את לבי – לשתף. הספונסר לא מבין אותי – לשתף. הייתי בקבוצה ואני באופוריה של החלמה – לשתף, ומהר. אנחנו מוכרחים לדבר על הכל.

צריך לשתף ולא לדווח. לדווח פירושו לספר "מה" קרה. לתאר את האירועים. לשתף פירושו לדבר על האירועים וגם על הרגשות שהרגשתי בתוכם. גם אם הרגשות מובנים מאליהם לכאורה – חשוב לי לבטא אותם. כשאני משתף אני מקפיד להתחיל משפטים במילים "אני מרגיש ש...". למשל: אני יכול להתקשר ולספר שהיה לי פנצ'ר באוטו ואיחרתי לאירוע חשוב. אבל זה עדיין דיווח בלבד. כדי להפוך את זה לשיתוף אני צריך לספר שברגע שגיליתי את הפנצ'ר הרגשתי תסכול מהמצב, ופחד שאאחר, ופחד מה יחשבו עליי, והייתי מבולבל כי לא זכרתי איך מחליפים גלגל, ופחדתי שהבגדים שלי יתלכלכו, וכשגיליתי שבגלגל הרזרבי חסר אוויר, כעסתי מאוד על המוסכניק שלא בדק את זה בטיפול האחרון, וכשהגיע מישהו ועזר לי הרגשתי ממש חסד ה', אבל עדיין הייתי לחוץ מאוד מהאיחור, והרגשתי הרבה בושה והרצתי בראש הרבה סרטים איך יקבלו אותי וניסחתי כל מיני נוסחי התנצלות והצטדקות. וכו' וכו' – אפשר להמשיך עוד, אבל העיקרון ברור. לצד כל תיאור מקרה אני חייב לספר על הרגש שהתעורר בי.

הכלל הזה חשוב במיוחד בשיתופים שקשורים לתאווה. כשאני משתף על נפילה או מעידה אני מוכרח לא רק לספר את העובדות, ולהניח שאחרים מנחשים לבד איך אני מרגיש, אלא לספר איך אני מרגיש: אני כועס על עצמי, על ה', מתוסכל, חסר תקווה, אשם וכו'. אני מוכרח לבטא את הכאב. כי הכאב הזה הוא מה שיעזור לי לא לחזור לשם. כי מהכאב הזה בדיוק ברחתי כל החיים ולכן הגעתי לאן שהגעתי. כי הכאב הזה הוא הלוז של חוסר האונים שלי.

עוד נקודה לגבי שיתופים של תאווה: בקבוצה או בפורום אנחנו לא משתפים בפרטים בשום אופן. אי אפשר לשתף בהכול. אבל לפעמים נרגיש צורך לשתף בפרטי הפרטים של הפנטזיה שלנו, ובפרטי הפרטים של הרגשות שהיא מעוררת בנו. אפשר לעשות את זה עם חבר, אבל יש לברר אתו תחילה אם הוא עומד על קרקע רוחנית מוצקה, ויכול לשמוע שיתוף שעלול לעורר אצלו תאווה.

אנחנו אנשים עם המון כאב, ודווקא מפני שהכאב כל כך גדול, אנחנו לא מאפשרים לו לצאת. הקמנו סכרים על גבי סכרים, ואנחנו רצים לסתום כל חור קטן כי מי יודע לאיזה שיטפון הוא עלול להתפתח. אנחנו קצת דומים לאנשים שחוו טראומה קשה. גם אם הם מספרים עליה, הם מספרים רק מה קרה: "ואז לקחו אותנו ברכבות, ואז הורידו אותנו בצעקות לרציף, ואז הפרידו אותי מאמא שלי, ואז הפשיטו אותנו, ואז צרבו לנו מספר על הזרוע". הנשימה נעתקת כששומעים סיפור כזה, ובכל זאת, כששואלים את המסַפרים מה הם הרגישו הם אומרים "לא יודע", או "לא זוכר" או אפילו "לא הרגשנו כלום". אבל אני מוכרח לאפשר לעצמי להרגיש. מוכרח להסיר את חומות האטימות. ואני עושה את זה דרך השיתוף. מה שלא יצא בצורת שיתוף, יצא בצורת שימוש. זה עד כדי כך פשוט.

לכן אני משתף "מהרטוב של הלב". לא מהראש. אני מאפשר לקול שלי לרעוד, לגמגם, להתבלבל באמצע, לעמוד במלוא הפגיעות שלי מול הזולת, מתוך הבנה שהאלטרנטיבה – להמשיך ולשמור בפנים – תמיד תהיה פחות טובה. מתוך הבנה שגם אם לשתף נראה לי מפחיד ונורא, אני לא באמת יכול להרשות לעצמי לא לשתף.

עוד דבר שמומלץ מאוד שיופיע בכל שיתוף הוא תפילה. אחרי שסיפרתי את העובדות, ביטאתי את הכאב והודיתי בחוסר האונים שלי, הגיע הזמן לפנות לה' ולבקש את עזרתו. ה' בבקשה תעזור לי שהפחד לא ינהל אותי. תעזור לי לא לברוח כתוצאה מהרגשות האלה. תעזור לי לא לפעול מתוך פגמי האופי שלי. תעזור לי לא ללכת לתאווה, משכך הכאבים היעיל שלי, כדי שבעזרתה לא ארגיש כלום.

בקיצור, שיתוף טוב מורכב משלושה חלקים: תיאור מקרה, רגש ותפילה. המקרה צריך לתפוס הכי מעט מקום. הפרטים לא באמת חשובים. אבל הרגשות חשובים מאוד, וצריך לעשות כל מאמץ לבטא אותם בפירוט הגדול ביותר.