יתכן שנחשפת למקרים אחרים של אנשים שנמצאים במצב הרבה יותר גרוע משלך, ואם כן - זה אמור לעודד אותך בכיוון אחד בלבד: לעבוד כדי להפסיק כעת, כדי לא להגיע למצב שלהם. אבל לפעמים אנחנו נכנסים להכחשה ואומרים "כן, אני רוצה להפסיק, אבל המצב שלי לא כל כך גרוע, אז זה לא נורא", ולמעשה חופרים לעצמנו את הבור שאליו ניפול. כי לא באמת משנה עד כמה המצב של אדם אחר גרוע יותר משלנו, משנה מה המצב שלנו ועד כמה אנחנו רוצים לצאת ממנו ולהפסיק את הנפילות שלנו כאן ועכשיו.
הכחשה זה התירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך ליפול, והתירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שלא נעשה הכל כדי להפסיק. הבעיה היא שכאשר אנחנו מתכחשים למציאות, היא לא באמת משתנה, ולטמון את הראש בחול לא עוזר לא לבת יענה ולא לנו. לכן אנחנו צריכים לבדוק באיזה תירוצים אנחנו משתמשים כדי לשקר את עצמנו ולכתוב אותם, כך שבפעם הבאה שנשמע אותם בתוך הראש שלנו, נוכל להגיד לעצמנו: עד כאן, מדובר בתירוץ והכחשה ואנחנו לא רוצים להשתמש בהם פעם נוספת.
לפניך רשימה של סוגים שונים שבהם ייתכן שאתה משתמש להכחשה עצמית. תסמן את אלו שאתה מזדהה איתם ותפרט על כל אחד כמה שורות איך אתה משתמש בו בעצמך:
הקטנה למינימום - ניסיון להקטין את המשמעות של המצב על ידי אמירה של משפטים כמו "זה קורה רק לעתים נדירות", "זה לא כל כך נורא", או "זה לא סיפור גדול".
השוואה - התמקדות בזולת במקום בעצמנו על ידי אמירה כמו "המצב שלי לא גרוע כמו של פלוני".
ייחודיות - תירוץ להמשך הנפילות בגלל שאנחנו שונים. למשל "אני נופל רק כי אני רווק", "אני נופל כי אין לי זוגיות מספקת", או "המצב שלי שונה בגלל (השלם את החסר)".
האשמת הזולת - במקום לקחת אחריות, אנחנו מעבירים אותה לאדם אחר, למשל: "אני נופל כי אשתי משגעת אותי", "אין לי ברירה, המעסיק יורד לי לחיים ואני חייב להירגע" וכן הלאה.
התמקדות בשכל - לפעמים ההכחשה לובשת איצטלה שכלית כאשר המחשבות הופכות לשאלות אינטלקטואליות כמו "למה זה בכלל אסור", או "מי אמר שזה רע", במקום להתמקד בכאב האישי.
חוסר סיכוי - אחרי שניסינו שוב ושוב להפסיק ולא הצלחנו, קל מאוד להיסחף לייאוש ולומר "אין לי שום סיכוי", וממילא אין גם צורך לנסות ולהשקיע שוב כדי להפסיק.
אם יש לך סוגי הכחשה ותירוצים שאינם מופיעים ברשימה, אתה יכול כמובן להוסיף אותם בעצמך.