ימים קשים עברו עליי בעת האחרונה. בעיקר טינות הולכות וגוברות על כך שאני לא מקבל את הצרכים הכי בסיסיים שלי ועל אופן ההתנהלות של אשתי. עכשיו אני קצת אחרי (מקווה שזו לא רק הפסקת אש, אלא באמת הדרך החוצה), אז קשה להיזכר ולתאר. אבל הייתה זו בעירה פנימית רותחת, שוצפת, גועשת, מתלהטת... והעוצמות רק גוברות וגוברות משעה לשעה.

קצת אתמול והרבה היום הופיעה גם התאווה, ובצורה שאני חושב שלא הופיעה מאז כניסתי לתכנית. מפורשת, תובענית. פשוט בא לי להשתמש עד הסוף, והייתי מוצף מחשבות על דרכים מעשיות ודמיוניות לשימוש (לא נעים לכתוב את זה כך. מפחד עדיין שאשתי או קרובי משפחה אחרים יקראו את הדברים שלי).

בשעות הצהריים נוצר מצב שבו הייתי לבד בבית. חשבתי לשתף בפורום בבליל הרגשות שלי, אבל במחשבה שנייה חשבתי שאם אפתח מחשב, זה עלול להסתיים בחיפוש תאווה (באתי לכתוב משהו כמו "חיפושים הגובלים בתאווה" או איזה משהו מצטעצע אחר, אבל בתכל'ס - זה מה שזה. גם אם אחפש פרטים על "המשגיח מירושלים" או שאלות לרבנים על נפילות).

אחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי השבוע, היה להשכיב את המכור הזה לישון. לפנות ערב הלכתי לישון איזה שעה וחצי. לא אומר שקמתי חדש, אבל קמתי בהתחדשות מסוימת, אפילו רבה. עוצמת האובססיה לשימוש פחתה בהרבה. הלכתי לאיזו הופעה והבעל מנגן היה גם מוסיקאי בחסד עליון וגם ענו וצנוע באופן מעורר השראה. זה גם עשה לי טוב ושחרר אצלי משהו.

התקשרתי לספונסר ותיארתי לו את תחושותיי. הוא מאוד הזדהה איתי, ושיתף אותי במסקנה שהגיע לגבי עצמו בימים האחרונים:

זה מתחיל בזה שאני מרגיש שנדפקתי ואין לי כל מיני דברים בחיים שאמורים להיות לי ושלאחרים יש אותם.

זה ממשיך בזה שאני מנסה לקבל בכוחות עצמי את הדברים שלא מוצאים חן בעיניי, ולהיות נחמד לסובבים אותי למרות זאת (ולמרות האשמה שלהם בכך...) - אבל זה לא יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך. מהר מאוד זה מתפוצץ, ואז יש לי שתי אפשרויות:

א. אני לא רוצה את החיים האלה, הם כאלה גרועים שכבר לא משנה מה יקרה איתם, אני הולך להשתמש. (בשלב הזה הספונסר מצטט שיר ישראלי שאני לא מכיר - "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו, או הלכו לעזאזל". תמיד מצחיק אותי איך החרדים בתכנית (הספונסר שלי אחד מהם) מכירים את התרבות החילונית הרבה יותר ממני, אשר גודלתי בין החרד"לים...).

ב. אני מקבל את החיים האלה כרצון אלוקים בשבילי. אני מכניס את אלוקים לתמונה. רק אז, בעצם, אני יכול לעבור אותם בשלום. "אז שוב הכל חוזר לצעד 3", אני ספק שואל ספק קובע, והספונסר מאשר.

זה מזכיר לי שיחה קודמת שבה הספונסר שאל אותי מדוע אמצו בתכנית את "תפילת השלווה". מה בכלל הקשר? עניתי לו, שהמפתח להחלמה הוא שאקבל את מחלת ההתמכרות שלי, ואעשה באומץ את הפעולות הנדרשות להחלמה.

הספונסר שלי אמר שזה לא נכון. הוא אמר שהבעייה הבסיסית שלי כמכור הוא חוסר קבלה של החיים כפי שהם. אני לא רוצה את החיים האלה. אני חושב שהם צריכים להתנהל בצורה לגמרי אחרת, בדיוק לפי הרצון העצמי שלי. ומכיוון שאני לא מוכן לחיות את החיים האלה, אני מנסה לברוח מהם ולהמריא מתוכם אל שמי התאווה הקורצים. לכן "קבלה היא המפתח". קבלה בכל תחומי החיים.