עד לפני זמן לא רב הייתי חי בביוב. הייתי שם ראשי ורובי. שחיתי שם. ספרתי את המקקים, את הצפרדעים, את העכברושים. מפעם לפעם הוצאתי את הראש החוצה וראיתי אנשים מסתובבים ללא הסרחון אליו אני רגיל.לא הבנתי איך הם מסוגלים?

"אני כל כך רוצה לעזור ולתרום בסכום משמעותי, אבל פשוט אין לי. תאמין לי שאם הייתי יכול, הייתי מממן את כל הפעילות שלכם. מה שאני נותן כעת זה רק סכום סמלי להראות את ההערכה שלי".

המתח סביב עניין התשובה מובן כאשר המדובר באנשים שפויים ורגילים בדרך כלל ובעלי רגשות נורמליים. מה קורה אבל אצל מישהו כמוני למשל שגם בימים כתיקונן לא ממש יודע איך להתמודד עם רגשות? ובכן כפי הצפוי מתרחשת לה סערת רגשות רבתי אשר לא הייתה מביישת סופת טורנדו מכובדת ברחבי העולם.

הציעו לי להתמקד במה שאני יכול להכיל עכשיו, במה שצריך להעשות על ידי כדי שלא אפחד, זה לא שכנוע עצמי שגוי, זו הכרת העצמי. אני לא מספר לעצמי סיפורים כדי שאאמין להם, אני זקוק לבורא עולם, ואני לא מצליח להתחבר אליו דרך פחד ויראה. מה עדיף, שאשאר מרוחק ממנו? אני לא יכול.

אחת מהבעיות שלי כמכור, ואולי הבעיה הגדולה מכולן, היא בעיית הגבולות. אני אדם חסר גבולות. אין לי את היכולת להגביל את עצמי. ברגע שיש משהו שהראש שלי מספר לי שהוא מה שיעשה לי טוב, אני יעשה אותו בצורה כפייתית מבלי יכולת לתת לו גבול.

לפי הסקרים, רוב האנשים בעולם המערבי התנסו לפחות פעם אחת בדיאטה על מנת להוריד משקל, והרוב גם אם לא מנסים דיאטה באופן רשמי, מנסים לאכול פחות כדי להיות רזים יותר. אבל למרות זאת, המשקל הממוצע של אנשים רק עולה. למעשה, ככל שהאידיאל של יופי הולך לקיצוניות גדולה יותר של רזון, כך המשקל של רוב האנשים עולה...

אני זוכר את עצמי רק לפני שלוש שנים, רוקד ובכל צעד של ריקוד מרגיש כיצד אני, במו ריקודי, מחסל את קליפת המן עמלק-משיכה לתאווה שבתוכי. אם ביום הכיפורים היה בכי וכאב נוקב, וזעקה קורעת לב שפרצה בדמעות שקטות, בפורים היו ריקודים מכוונים. והייתה התפילה. התפילה של ליל חצות. כשהתחילו להשפיע האדים של האלכוהול, יצאתי החוצה, ודיברתי איתו. על המצב, על כך שאני יודע שהוא אוהב אותי. על כך שהוא יודע שאני באמת אוהב אותו. על הקושי לבטא את מה שבאמת, על ההכרה הברורה (לפחות ברגעים אלו) שכל המשיכה לתאווה ולאוננות היא זיוף, כיסוי, ערלת הלב.

בעבר, הייתי הר געש. אבל הר געש שמתפוצץ רק כלפי פנים, זאת אומרת לפעמים גם כלפי חוץ, אבל לא תמיד. אדגים: אני עושה מה שאשתי אומרת, מתפוצץ מבפנים, ומתי שהוא איך שהוא אני מתפוצץ ומפיל עליה את כל 'התיק'.

ימים קשים עברו עליי בעת האחרונה. בעיקר טינות הולכות וגוברות על כך שאני לא מקבל את הצרכים הכי בסיסיים שלי ועל אופן ההתנהלות של אשתי. עכשיו אני קצת אחרי (מקווה שזו לא רק הפסקת אש, אלא באמת הדרך החוצה), אז קשה להיזכר ולתאר. אבל הייתה זו בעירה פנימית רותחת, שוצפת, גועשת, מתלהטת... והעוצמות רק גוברות וגוברות משעה לשעה.

לפני כשעה כמעט סיימתי להשכיב את הילדים ואז אמרתי לאשתי שאני הולך למחשב ואם היא צריכה עזרה - שתקרא לי. היו לי שעתיים לסוף הצום ורציתי לראות סרט. לא חיפשתי תאווה וזה לא היה בעיה בכלל, אבל ידעתי שאשתי לא תשמח אם אלך כעת לראות סרט אז לא אמרתי לאשתי מה אני הולך לעשות אלא אמרתי שאני הולך למחשב וזהו. אחרי כמה דקות שמעתי את אשתי מתקרבת אז עצרתי את הסרט ופתחתי חלון אחר להתחיל לעבוד על משהו.

אני זוכר את עצמי נוגס לראשונה בהר הסוכר הנפוח הזה לא מאד מזמן. בתור ילד הורי החליטו להציב את הגבול של המאכלים הלא בריאים שאכלתי, שם, כל פעם שהיינו יוצאים בחול המועד לפעילות ציבורית או לאיזה אירוע אחר הייתי צופה בעיניים כלות בילדים מחזיקים את מקל העץ הגדול ומסביבו ההר המתוק מתוק הזה. לי לא הרשו, במבט לאחור אני לא זוכר האמת שום דבר שנאסר עלי בכזאת נחישות והתמדה כמו האיסור החמור לאכול ימבמבם בשום פנים צורה ואופן... נו שוין, נראה לי שסלחתי להם על זה כבר..

אחד האויבים הכי גדולים שיש לנו במאבק בהתמכרות הוא ההכחשה. יותר מידי שנים חייתי בהכחשה והדחקה, אז אני יודע מנסיון מר כמה הנזק של זה חמור, וגם יודע טוב טוב על כמה מהשיטות של עצמי להביא אותי להכחשה - העיקר כדי לא להתמודד מול עצמי ולא לטפל בבעיה האמיתית.

בספרות הילדים מצויה לעיתים דמות מרכזית, שהפכה באמצעות אבקת קסמים, שיקוי פלא וכיוצא באלה ל"רואה ואינו נראה". המצב המיוחד בו שרויה אותה הדמות, מאפשר לה לבצע מבצעים מסובכים, וגם לחולל תעלולים שונים, שהחוזים בהם משפשפים את עיניהם בתדהמה...

נושא המוזכר פעמים רבות בתכנית היציאה מההתמכרות הוא היציאה מהאגו, או כפי שזה מתואר באחד הסיפורים בסוף הספר הגדול "ניפוץ האגו". כפי הנראה מקור כל הבעיות כמעט, היא האנוכיות, בצורה זו או אחרת. חלק מתוצאותיה הם החיים בתוך עולם סגור ומסוגר האוצר בתוכו חוליים רוחניים.

השעה אמנם מאוחרת אך איני מרגיש טוב ולישון אני לא ממש מצליח, אז החלטתי להקדיש קצת זמן לתחביב ישן שלי, כתיבת שירים, והפעם בהקשר של התהליך המדהים של ההחמלמה שאני ממש בתחילתו.

לפני כשנתיים, בעקבות התעוררות רגשית, אזרתי אומץ ועשיתי משהו שלא עשיתי עד אז. התקשרתי אליכם ואמרתי לכם שיש לי משהו חשוב להגיד לכם. אני זוכר ששמעתי בטלפון את החשש בקולכם. מי יודע מה חלף בראשכם? בדרך אליכם התרגשתי מאד ממה שרציתי לומר. היתה לי צמרמורת.

הייתי אשם בכל דבר שקרה, היה קשה לי שהתעוררתי וראיתי בעיתון שההוא נפטר, ניסיתי לחשב ישר את שעת הפטירה וגיליתי שזה היה בדיוק באותו רגע ש...... או ההתמוטטות קרתה אז בדיוק, כל פיגוע או כל מקרה מצער אחר קרה רק בגללי, כי הרי רק אני בתוך כל הג'יפה הזאת, חוטא חסר תקנה, ואיך אני לא שם לב שכל כך הרבה מקרים מצערים קורים ואני לא מתעורר.

אוףףף מה יהיה אתי? כמה זמן זה עוד יימשך ככה? האובססיות והכעסים והאשמה וההתנהגות של מכור שאני מזהה בכל פינה. מתי אפסיק כבר לעשות את מה שאני רוצה כל כך להפסיק? מתי תיגמר כבר המלחמה הסיזיפית הזו? מתי תהיה לי תקווה?