אני רגיש לתאווה. הנפש שלי מאוד רגישה, וחשיפה לתאווה מותירה אותה חרוכה, צרובה וכואבת. באחד הימים בבחרותי, נחשפתי לתאווה, ונכוויתי בצורה כל כך רצינית, שהייתי במיטה שלושה ימים, מרוב דיכאון...

מכירים את הבבושקה? לא, לא הסבתא. הבובה. מין בובה רוסית עשויה עץ, שכשפותחים אותה מוצאים בתוכה בובה פנימית קטנה יותר, שפותחים גם אותה ומוצאים בתוכה בובה פנימית קטנה עוד יותר, ובתוכה עוד בובה... עד הבובה הקטנטנה, הגרעינית, שכבר לא מתחלקת לשניים. אז, לאחרונה, אני מגלה שגם אני קצת כמו הבבושקה הזו...

אתמול נכחתי בכנס החלמה גדול. אחד החברים היקרים הציע לי קערת מרק בצל, ונעניתי בחפץ לב. לאחר שהגיש לי את המרק הוא שאל אם אני רוצה גבינה צהובה במרק. "א ביסל" (קצת), השבתי. שפת האידיש היא אחד מהתחביבים היותר מוזנחים שלי, אך אני מתענג עליה לעת מצוא.

אחד הדברים הכי קשים לנו זה להיות עקבי, יש כאלו שניחנו בתכונה הנפלאה הזו מלכתחילה, אבל רובנו ממש ממש לא. אם נדבר עליי, אני אחד האנשים הכי פחות עקביים שאני מכיר, למרות שאני נמצא בעמדה ניהולית שדורשת ממני כן להיות עקבי, אני צריך להשקיע מאמצים מרובים ולהיעזר באנשים עקביים שיגבו אותי.

אין הרבה דברים שגורמים לי לבלבול כל כך גדול כמו המחשבה על מי ומה שאני בכל הקשור לתאווה. בדרך כלל דברים נקבעים אצלי לפי המציאות. אדם שמאכל כלשהו גורם לו לאלרגיה פעם אחר פעם מגיע בסופו של דבר למסקנה ברורה שאסור לו לאכול אותו. כך גם בעוד תחומים בחיים הבנויים על פי רוב מנסיון החיים. מה אם כן גורם לי כל כך הרבה פעמים עד בלי סוף לחשוב שאולי אני לא ממש עונה להגדרה המדויקת של מכור לתאווה?

זלמן היה אדם ישר דרך שצרות החיים השתרגו על צווארו והפכו את חייו לקשים מנשוא, משברים כלשהם זעזעו את חייו והוא נתן עיניו בטיפה המרה. בתחילה הייתה זו רק חצי כוסית פה וכוסית שם אבל כדרכו של אלכוהול מה שמספיק אתמול לא מספיק היום וזלמן הפך למה שמכונה "אלכוהליסט".

אחד הדברים הכי משונים בתוכנית הוא שבשלב הראשוני עיקר העיסוק שלנו אינו בפעולה כזו או אחרת - לסגור את המחשב, לזרוק את כרטיס הרשת, לעבור לחברה כשרה, לרכוש תוכנת סינון. כל הדברים האלה חשובים מאוד, אבל כפי שמוכר לרובנו, או לכל הפחות לי, זה לא היה מספיק.

נס חנוכה שונה מהותית מכל הניסים שאנו מכירים. נצחון של מעטים וחלשים על רבים וחזקים, הוא נס לא קטן. למרות זאת לא בשבילו אנו מציינים את ימי החנוכה, זהו עוד משהו בתוך העניין. הנס המרכזי והעיקרי, הוא נס פך השמן.

אז היכן הבעיה ב"לרצות" אחרים? הבעיה היא בדיוק באותו מקום בו זה משבש את התפקוד הנורמלי. מותר לדבר יפה, מותר גם לא לומר בדיוק את מה שחושבים. אבל אסור להפוך את זה למשהו שיפריע להתנהלות תקינה של חיינו. כאשר הנחמדות הופכת לצורך אובססיבי הולכים ומצטברים כעסים וטינות המשבשים את שיווי המשקל של חיינו.

מכור נפל לבור עמוק ולא הצליח לצאת החוצה. במקום עבר איש עסקים ששמע אותו זועק לעזרה, והוא עזר כפי שהוא יודע לעזור: זרק לו סכום כסף הגון ואמר לו לקנות לעצמו סולם כדי לצאת החוצה, אבל המכור לא יכל כמובן לקנות סולם כשהוא תקוע בבור...

ישנם אנשים שמצליחים להפסיק לעשות שימוש בהתמכרות שלהם, אבל זה עדיין לא אומר שהם יצאו מזה, שהם בהחלמה. היום הוא לא שותה, צורך או משתמש , אבל אין שום דבר שהשתנה מהתקופה שבה אותו אדם פעל על ההתמכרות שלו. הוא יבש אבל הוא לא נקי.

תמיד הרגשתי שאני קצת מגזים ביחס למשקל שאני מייחס לעצמי. לאחרונה זה הפך לבלתי נסבל בעליל. תולדות המחלה נטועים עמוק בשורשי האגו הפנימי שלי, זאת כבר עובדה קיימת. נסיבות ההתפתחות של ההתמכרות לתאווה החלו עם קשיים רגשיים שדרשו ממני מענה. בשל סיבות שונות ומגוונות לא יכולתי למצוא את המענה מחוץ למעגל הפנימי שלי (בושה, פחד, ומצפון) התוצאה הטראגית הייתה חיפוש מענה מעצמי לעצמי. התאווה הייתה המענה, התמיכה, ומחולל המצוקה גם יחד. הכול נשאר במשפחה...

הוא אלרגי לבוטנים, אבל חולה על "במבה" (איכשהו, הוא גם חולה מזה, וגם חולה על זה...). בדרך כלל, הוא מקפיד לוותר על התענוג, הרעיל בשבילו. אבל היום זה קרה. שקית במבה פתוחה לרווחה הצליחה לצוד את מבטו. ולא רק את מבטו, אלא גם את מבט לשונו, חיכו וקיבתו. בטרם הבין מה בדיוק מתרחש, שלוש חתיכות "במבה", לעוסות היטב, כבר מצאו את דרכן במורד הוושט, בואכה קיבתו.

כאדם שסובל מבעיות בהערכה העצמית, אני צריך ללמוד לדעת לקבל מחמאות, ולהפסיק את הענווה השקרית שבאמצעותה הדפתי כל מחמאה והערכה כנה על דברים שאני עושה. אבל כאדם מכור שאגו וריכוז עצמי הם רעילים עבורי, חשוב ליותר מכך לדעת איך לקבל את המחמאות, כדי שהם לא יהרגו אותי. משימה לא פשוטה בעליל.

אחד מפגמי האופי שיותר מאפיינים אותי זה האדישות. אני לא יודע מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. כלומר, האם קודם הייתי משומש, ובשביל לא למות מרוב יסורי מצפון נהייתי אדיש. או שבשביל לברוח מפגם האופי של האדישות נהייתי מכור. אבל אני אדם אדיש.

זה התחיל בערך בגיל 12. גדלו לי שערות בכל מיני מקומות בגוף, ויחד אתן הופיעו הזיעה והסירחון. בהתחלה זה היה נסבל, אבל לאט לאט זה הלך והתגבר וחששתי שאנשים סביבי ישימו לב. הפתרון היה פשוט: עברתי לבגדים ארוכים. כל השנה. רצוי כמה שיותר עבים.

הם התקדמו לאט, הכול היה רגוע. המימיות מוחרשות, הפנים צבועות בשחור. עלטת הלילה מכסה עליהם, שלא יזוהו, שלא יישמעו. אפילו הירח הסתתר הלילה. נשארו רק כמה כוכבים. המפקד נגע בקשר שלידו, בסימן המוסכם שפירושו "לעצור ולהשתופף". הקשר נגע בחייל שמאחוריו, וכך עברה ההודעה במהירות עד לסוף הטור. תוך שניות היו כולם שפופים על הקרקע, ממתינים להנחיות חדשות.

השיר החדש של אברהם פריד - שלח לי כוח, מישהו כבר שמע אותו? אני מרגיש שהוא עשה את השיר הזה במיוחד עבורנו, השיר הזה תפס אותי בנקודה הכי פנימית של הנשמה.