מדי פעם צצה בפורום כותרת "נפלתי, תחזקו אותי", "אני עומד ליפול, בבקשה תנו לי חיזוקים". אני מבין לגמרי את הצורך הזה, ולא מתווכח או מותח ביקורת על הסוג הזה של פוסטים. אבל בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי כשאני קורא משפטים כאלה.

כשהגעתי לתכנית 12 הצעדים, שמעתי וקראתי (בספר הלבן עמ' 148 ועמ' 162) על "טכניקה להשתחרר מתאווה" (כך כנראה הגדרתי זאת אז), שנשמעה לי משונה מאוד: להתפלל על מושא התאווה (ובמילים פשוטות, למי שטרם בא בשערי התכנית: להתפלל על אשה שאני חש תאווה אליה). זה היה נשמע לי משונה. וכשניסיתי את זה, זה היה נראה לי אפילו מזיק במידה רבה. הרגשתי שבתפילה עליה, במקום להפריד ולנתק אותה ממני כפי שרציתי, אני דווקא יוצר איזה שהוא חיבור בינינו, משהו משותף.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב לך, לדבר קצת עלינו. אבל היה לי קשה מאוד. לא רק מפני שבדרך כלל אני מתַקשר באמצעות מעשים, ולא במכתבים, אלא גם מפני שרק לאחרונה מתחילה להתעורר אצלי תקווה שתהיה מסוגל לשמוע את מה שיש לי לומר. אני מתפלל שתקרא את הדברים בלב פתוח, ובאוזניים קשובות, ואולי, מי יודע, תשמע משהו חדש.

אני יודע שאתה אוהב אותי, יודע שאתה רוצה רק טוב בשבילי. אני גם יודע אבא, שרק אתה יודע מה טוב עבורי. וגם כשאתה נותן לי פעקלה עם עטיפה מכוערת, בפנים מסתתרת לה מתנה נפלאה. אני יודע אבא.

אני רואה אותך שם למטה, ואני שמח לראות שאתה משתמש כל כך טוב עם המתנות שנתתי לך. אני רואה אותך מתמודד עם קשיים, מנסה לשחרר, עומד מול אתגרים ועושה את מה שאתה יכול כדי להמשיך להתקדם בחיים שפויים יותר. אני רואה אותך ונהנה, אחרי כל השנים האלו שראיתי וכאבתי.

אני אוהב מאוד את קריאת מגילת איכה. לקבל השראה ממנגינת הרקע העצובה/מתוקה, להתכנס בתוך עצמי, ולהתמכר לעצבות משכרת חושים. תשעה באב תמיד היה בשבילי יום של "חשבון נפש". יום שבו אני נזכר ברגעים קשים שהיו לי, ושוקע בדיכאון מענג. מדמיין מה הייתי יכול להיות אילו לא היה...

איכה אשב בדד, אני עם עצמי. לבד. חי בתוך בועה, בריכוז עצמי. נורא. על החורבן האישי, של מקום קדוש. פרטי. חרוב עד היסוד, מסביבו חומה. כבוד.

הילד פסע במסדרון הארוך. תר במבט נואש אחר עזרה, כשהוא הולך בצעדים מהוססים נופל וקם מכסה את הנקודה האדומה שבמצחו, מתבייש שמא איש יראה את הנקודה האדומה. וכך הוא הולך לו במסדרון החיוור, פותח דלתות בודק האם יש מישהו שיכול להוציא לו את הנקודה האדומה. נכנס הוא לחדרים עם אנשי הנקודות הכחולות, הירוקות, החומות והורודות. אולם איש לא הצליח להוציא לו את הנקודה האדומה המוזרה שבמצחו. חלק מהאנשים צחקו ובזו לו כשראו את הנקודה האדומה.

אני יושב שם. מתחת לעץ. ובוהה. מה אומר ומה אדבר, איכה נעשתה התועבה הזאת? מסתכל על האצבעות שלי, בודק האם הם עדיין מריחות, ריח הסבון בו השתמשתי נשאר. מרגיש מתוסכל. אבל יותר ממתוסכל מרגיש מאוכזב. מעצמי. פונה אליו בתפילה-תחינה, כל כך רציתי שזה לא ייגמר ככה. אתמול כשבכיתי את נשמתי בתפילה, כל כך רציתי שהיום זה יראה אחרת. רציתי, החלטתי, באמת חזרתי בתשובה. הרגשתי שאתה יכול להעיד עלי, ביחד עם המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות תשובה, שלפחות היום אני באמת לא אשוב לחטא זה לעולם. והנה, פחות מ24 שעות אחר כך, אני שוב כאן.

בימים טרופים אלו זה הולך וגובר. הסחרחורת המטלטלת של אימה ופחד יכולה להכניס אותי מהר מאד לכאוס רגשי מסוכן. אני מרגיש איך אני נמשך לחפש את הידיעות המסעירות ביותר. איך היד מושטת לכתבות מחרידות על הפיגוע. משהו לא טוב בתוכי רוצה את הריגוש הזה של המתח והכאב. התחושה שאחרי הזוועה לא רחוקה כל כך מאותן תחושות מרוקנות של אחרי צפיה בתאווה. זה משאיר אותי חסר אונים בלי כח לניהול חיים תקין וזה לא טוב.

קשה לי מאוד עם הטסט לרכב. כל שנה כשמגיע התאריך הזה אני מתחיל לשקשק. מה יהיה? האם אעבור טסט או לא אעבור? ואם לא אעבור, אילו תקלות יהיו שם? וכמה כסף זה יעלה? וכמה אצטרך להתרוצץ כדי לתקן אותן? ובטח המוסכניקים שאפגוש יזהו את הלחץ שלי ויעשו הכול לעבוד עליי ולסחוט אותי. ולא משנה אם אסכים לעשות כדבריהם או לא, בין כך ובין כך אהיה אכול ספקות וחרדות וחרטות שאולי לא עשיתי את הדבר הנכון.

אנחנו מכירים ותיקים. למיטב זכרוני (ואני זוכר אותך לא רע) נפגשנו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, אנחנו זוכרים מצוין מתי זה היה, אבל כדי לא לגרום אי נעימות לשנינו. לא נכנס לפרטים.

אני כמכור צריך את הכל כאן ועכשיו ובדיוק כמו שאני רוצה. אם משהו לא מסתדר במאה אחוז (וברוב מוחלט של המקרים זה המצב), אני כבר אמצא לאן לברוח. יש לי פינה שהיא רק שלי כבר שנים על גבי שנים: תא קטן ואפלולי שאני יכול להיכנס אליו מתי שארצה.

אני זוכר את היום ההוא בו פגשתי לראשונה את הפורום. זה נשמע מגוחך, אבל רק ביום ההוא אחרי הרבה שנים של התמודדות הבנתי לראשונה שיש לי בעיה. להבדיל מהרבה אנשים שנמצאים בדרך וחיפשו פתרונות, אני מעולם לא הבנתי שיש לי בעיה. ברור שהחיים התנהלו עם המון תסכולים וקשיים אבל תמיד ממש הייתה לכל בעיה סיבה. הנפילות לתאווה נבעו מחוסר הרצינות שלי בעבודת ה', מכך שאני לא ממש לומד מספיק ספרי מוסר, מחוסר יראת שמיים מספיקה.

אני מבקש ממך אבא. בבקשה. קח את הבכי שלי הדמעות שלי הכאב שלי היסורים שלי למקום של החלמה. תביט בהם טוב כי הם אמיתיים. תסתכל להם ולי בעיניים ותושיע אותי. כי רק אתה יכול. בבקשה. בבקשה קח את שלי. ותשאיר אותי ככה. בידים שלך. כי רק ככה אני יוכל להרגיש טוב.

כבר בתחילת הדרך, שמעתי מחברים על הצורך בנקיות מוחלטת מכל צורות התאווה. למען האמת לא ממש הבנתי את הרעיון לגמרי. הגעתי הנה בגלל התאווה שמיררה את חיי ללא רחמים. אצלי התאווה התפרשה באוננות. הרגשתי גם רע מאד בגלל צפייה בתכנים בעייתיים.

השקר שאני מספר לעצמי כמובן (על מי עוד אני אני יכול לשקר?) שאם רק אשתי היתה יפה יותר - הכל היה בסדר. תמיד חשבתי שאשתי יפה, אבל ברור שיש נשים יותר יפות, ואולי זה כל מה שחסר לי בחיים. כעת בהלחמה אני מוצא את השקר הזה בגירסא מעודנת יותר והוא מופיע כאשר בזווית העין אני רואה אישה עם בגד מסויים ומחשבה מהירה חולפת במוחי שכזה בגד בדיוק אני צריך לקנות לאשתי...

למרות שעברתי הרבה שינויים, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד מהם שוב ושוב. המדובר בהבנה וההכרה בכך שאף אחד לא יציל אותי ואף אחד לא יעשה עבורי את העבודה. לא הרב, לא הפסיכולוג, לא הלימוד והתפילה, לא אשתי, לא הקבוצה ולא הספונסר.