שלום אבא ואמא

לפני כשנתיים, בעקבות התעוררות רגשית, אזרתי אומץ ועשיתי משהו שלא עשיתי עד אז. התקשרתי אליכם ואמרתי לכם שיש לי משהו חשוב להגיד לכם. אני זוכר ששמעתי בטלפון את החשש בקולכם. מי יודע מה חלף בראשכם? בדרך אליכם התרגשתי מאד ממה שרציתי לומר. היתה לי צמרמורת.

הגעתי והצעתי שנצא להליכה בחוץ. הלכנו בשעת לילה מאוחרת בגבולה של שכונת מגורים חדשה ואני בשפה מאופקת התחלתי לשפוך דברים מהלב. אמרתי שאני מרגיש שדברים שונים בהתנהלות שלכם כהורים פגעו בי מאד. הזכרתי מקרים ספציפיים, וגם תכונות אופי שונות שליליות שלדעתי היו קיימות בכם והשפיעו עלי לרעה.

דיברתי בצורה מכובדת כמו תמיד, לא כל כך הסברתי מה המטרה של הדברים אבל הרגשתי צורך דחוף לשחרר. חשבתי שזה יכול לעזור לי להתמודד עם הבעיות השונות שאני חווה בחיי. יתירה מזו, היתה לי כמין פנטזיה שאם אומר לכם את הדברים אולי אגרום לכם להשתנות ואם תשתנו, השינוי הזה יתן גם לי את הכח להתגבר על רגשות שליליים ולהשתנות גם אני, כי הרי היה ברור לי שהשליליות שבי נבעה מכם. אני זוכר שממש הייתי משוכנע בזה, וכבר דמיינתי איך מתרחש השינוי ההדדי.

האמת היא שמה שאמרתי היה אכן חידוש, לראשונה מתחתי עליכם ביקורת נוקבת באזניכם, אבל עכשיו אני יכול לגלות לכם שלא אמרתי את כל האמת. האמת היא שברגעים רבים בחיי חשתי שאתם פשוט אסון בשבילי. שכמעט כל הורה אחר שהיה מגדל אותי היה מוביל אותי לחיים טובים יותר. לעיתים חשתי שאם בנסיבות כאלה ואחרות הייתי עובר לגדול מגיל צעיר אצל אנשים אחרים היו לי חיים הרבה יותר טובים.

האשמתי אתכם בליבי ככאלה שגרמו לכל הבעיות בחיי. דימיתי אתכם בדימיוני למחבל שהורס חיים של אנשים בפיגוע טרור. אתם, חשבתי, הרסתם את חיי בדיוק באותה המידה, הפכתם אותי לשבר כלי, לסמרטוט רגשי, לחסר כל יכולת להצליח.

היו לי עשרות תיאוריות והסברים איך כל דבר רע שקרה לי נבע מכם, ואיך יכלו לקרות לי כל כך הרבה דברים טובים אילו רק אתם הייתם נוהגים אחרת. הייתי משוכנע בכך במאת האחוזים, ואני זוכר את עצמי ממש מתפלץ מהמציאות שבה האנשים שאמורים להועיל לך במידה הכי רבה הופכים לאלו שמזיקים לך במידה הכי רבה. העולם הפך בעיני לעולם אכזרי במידה בלתי נתפסת, משום שיכולה להתקיים בו מציאות כזו.

רוב הזמן הזעם הפנימי היה רדום. אבל תמיד ברגעי משבר הוא היה מתעורר מחדש בעוצמה חזקה מבעבר, ומצמית אותי.

מאז השיחה בליל הקיץ ההוא לא דיברנו שוב על הנושא. המשכנו להיות בקשר טוב, ביקורים הדדים, שיחות נחמדות אבל מבחינה מסוימת משהו ברגש שלי אליכם נחסם. לא יודע להגדיר בדיוק מה הרגשתי, אבל משהו ביכולת שלי לחוש כלפיכם רגשי אהבה התקלקל. חשתי שהקלקול הזה בלתי ניתן לתיקון.

בשלב מסוים התחלתי להתחזק באמונה, באמצעות שיחות עם רבנים ולימוד חומר אמוני. זה עזר גם בנושא הזה. הכל מאת ה', אמרתי לעצמי, ואם היו לי הורים שהרסו לי את החיים זה קרה כי כך רצה ה', וכל מה שה' עושה לטובה הוא. טוב, אז העמדתי אתכם בשורה אחת עם הבוס המעצבן, המצב הכלכלי המידרדר, המוסכניק הערבי שגונב אותי, ושאר מיני מרעין בישין. כל אלו ואתם בראשם הם רצון ה' והם הדבר הטוב בשבילי גם אם אינני מבין זאת...

כך נראו פני הדברים עד לתקופה האחרונה.

היום ביקרתי בביתכם, את אמא עמדת במטבח והכנת אוכל לשבת ופתאום הרגשתי משהו זורם ביני לבינך, רגש נקי של אהבה וחיבה. רגע, תהיתי ביני לבין עצמי, איפה הקלקול ההוא ביחסים שנדמה לי כבלתי ניתן לתיקון? חיפשתי אותו בליבי, אבל אמא יקרה שלי, הוא פשוט לא היה שם. התאדה.

בטח את שואלת איך זה קרה. איך עוצמות של שנאה וזעם אינסופיות נעלמו פתאום והיו כלא היו. מי הקוסם שחולל זאת? ובכן אני אספר לך.

הקב"ה החליט לתת לי מתנה בדמות שיטה רוחנית המכונה 12 הצעדים, בגיבוי של ארגון נפלא ששמו שמור עיניך. בתמצית, המתנה הזו היא ידיעה שאני אדם חולה, שאיני אדם רגיל, שהמחשבות שלי חולות, שהשיפוט של חולה, שההבנה שלי חולה, ומעל הכל ידיעה שאת המחלה הזו קיבלתי מאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, והוא ורק הוא יכול לשחרר אותי ממנה.

המתנה הזו אמא, היא כמו קופסת הפתעה ענקית שמכילה בתוכה פריטים רבים ומגוונים. האמת היא שעוד לא הספקתי לפתוח אפילו 5 אחוז מההפתעות שבקופסה, אבל היום בלי הודעה מוקדמת, מתנה אחת נשרה פתאום אל בין זרועותי בלי שאפילו הייתי צריך להוציא אותה ולפתוח אותה. מול סיר מרק מהביל ותבשיל חצילים מדיף ניחוחות גיליתי אותך אמא מחדש, וקיבלתי במתנה אבא ואמא שאני יכול לאהוב אותם כפי שלא אהבתי אותם מעולם.

פתאום ההיסטוריה המשפחתית מקבלת את הפרופורציות הנכונות וההאשמות שכל כך הייתי משוכנע בהן מופנות לכתובת אחרת, תוך שהן עוברות טרנספורמציה, והופכות מהאשמות, לתפילות, ולתקוות ואמונה גדולה שהכל ישתנה לטובה.

אני אוהב אתכם אבא ואמא, ואני עוד יגיד לכם את זה בבוא היום.