ישנו סיפור ידוע, עם הרבה גרסאות (כמו כל סיפור טוב). הגירסה שאני מכיר היא בעצם על צייד שרצה ללכוד את הקוף החמקן שהשתכן לו במרומי העצים.

בסופו של דבר הצייד נקט בדרך פשוטה מאד - צינצנת אגוזים הקבועה בקרקע. הקוף אהב מאד אגוזים ומייד שלח ידו לצנצנת וחפן כמה אגוזים טובים. אולם, כשידו מלאה אגוזים לא יכל להוציא את ידו המלאה מן הצנצנת יען כי פתח הצנצנת צר מלהכיל גם יד וגם אגוזים..

אז הצייד מתקרב ומתקרב, והקוף נלחץ! הוא לא מצליח להוציא את היד! הוא מנסה בכל כוחו, בכל דרך ותחבולה שיכול לחשוב במוחו המצומצם להוציא את ידו - ולא מצליח.

אילו רק היה מישהו שישכנע אותו להרפות...

היום הגעתי למסקנה שאני קוף. הייתי. עודני. אולי אשתחרר מזה מתישהו.

מתישהו בחיי פותתי על ידי "אגוזים". נתאוויתי להם. לא יכולתי לעמוד בשום צורה שהיא מול הפיתוי ו... שלחתי ידי לצנצנת. נלכדתי. בצילו חימדתי וישבתי עד שבאו בעיות החיים והתאווה והחלו לסגור עלי.

אז ניסיתי בכל דרך שהייתה לי להשתחרר מזה. מסע 90 יום, יומני מסע, תמריץ כספי (אין בעד מה, "שמור עיניך"), אפילו זרקתי מכשירים טמאים לפח.
​
מה שלא השכלתי להבין הוא שאני לא יכול לצאת מזה יחד עם ה"אגוזים". אני חייב להרפות, לוותר. להרפות את השרירים, לעזוב את כל האגוזים מאחורי, ולא להתקרב אליהם יותר. כי זה מלכודת. בשבילי לפחות.

אישית, אני עדיין לא שם. במוחי "הקופי" והמצומצם אני לא יכול ואין לי את הכוחות לעצור ולהרפות. אני מוצף בתאווה. בשלב זה אני מוכרח שיהיה לי מישהו מפוכח וחכם ממני שיחזיר אותי למציאות, שיעזור לי להרפות, שיפקח לי את העיניים (והידיים). קשה לי לבד.

נו? אז מי מוכן להיות ספונסר?

כל הכבוד!

אני עדין בטוח שאני תותח!
מקווה שלא תבוא נפילה...

ולעניננו,אהבתי את הסיפור בהקשר הזה! כמו מערבולת...
שנזכה להבין שאין לנו צורך באגוזים הללו.

מזל טוב על ההחסרת אונים...

יש בפוסט הזה קצת הסבר על לקחת ספונסר

ברוך שכיוונת לספר הלבן, שם מובא הסיפור הזה בהקשר הזה.

ברוך שכיוונתי... מצטער על זה.
אולי תכוון אותי ואת הקוראים יותר, זה יוסיף לי המון לראות מה אומרים המומחים...

לא צריך להצטער
זה רק אומר שאתה מפנים את הבעיה
ובעז"ה גם את הפתרון
מוטי

כזה הייתי ועודני - מצטער ומתנצל... 
אני סומך ע"ז שבמשך התכנית הכל ישתנה, התכנית היא כנראה הפסיכולוג של כל הבעיות שלי...

בהצלחה גם לך, שמח תמיד לראות אותך בקבוצה!

אני כל כך אוהב את הסגנון ואת הישירות
אני חושב כבר הרבה זמן שההתמכרות הזו יושבת בעיקר על החלק שמסתיר ומנותק
חלק גדול מההחלמה נובעת מהישירות ומהשיתוף
אני בטוח בזה שביחד נצליח

באהבה

"כניעה היא להרפות. בחוגים של 12 הצעדים מספרים איך נוהגים באפריקה ללכוד קופים בטבע. (זהו למעשה סיפור עם מקורי). מניחים פרי כפיתיון בכלוב שהפתח בו גדול מספיק כדי לאפשר רק ליד הפתוחה של הקוף להיכנס. מרגע שידו של הקוף אוחזת בפרי, האגרוף שלו נעשה גדול מדי, וידו נלכדת בפנים. במקום לשחרר את הפרי כדי שיוכל להוציא את היד ולהשתחרר, הקוף מהדק את אגרופו חזק יותר במטרה לקבל גם את הפרי וגם את החופש שלו. הסיפור שלנו!

יש עוד סיפור על האיש שנפל מצוק בחושך ובדרכו למטה תפס ענף ונאחז בו בכל כוחו. כשהוא נחלש, צעק  לבסוף אל השמים, "אנא עזור לי!" ונשמעה התשובה, "שחרר!" "אבל אם אשחרר אני אמות", ענה האיש. "שחרר!" היה כל מה ששמע. כשלסוף לא יכול היה להחזיק יותר, הוא אכן שחרר, וידע שזה הסוף הנורא. להפתעתו הרבה, הייתה הקרקע במרחק 30 סנטימטר בלבד מתחתיו.

כל עוד נצמדנו אל ההרגל או ניסינו להיאבק בו ולהכניע אותו, הוא השיב מלחמה, ומאחר שהוא חזק מאיתנו, הוא תמיד ניצח! רק כשאנחנו מוותרים בא השחרור, כאילו אלוהים ברוב חסדו מרים את האדמה עצמה כדי שתפגוש אותנו.

הידיעה וההודאה בלבד, בכך שאנו חסרי-אונים מול התאווה או מול כל ביטוי אחר של ההתנהגות הכפייתיות שלנו, לא עזרו עד שוויתרנו על זכותנו לעשות אותה ושחררנו אותה. אי אפשר היה לטעות בשינוי המהותי הזה כשהוא קרה; ידענו זאת ואלה שמסביבנו ידעו זאת. אי אפשר לזייף כניעה. ותודה לאל, כשאמנם ויתרנו וחדלנו להילחם, הוא תמיד היה שם, חיכה  לנו בזרועות פתוחות. במקום להרוג אותנו כפי שפחדנו, הכניעה הרגה את האובססיה!" 

(מתוך "הספר הלבן" עמ' 84-85).

ויעוין ג"כ במוסף שבת קודש יתד נאמן שבת זו
שם הובאה המעשיה בפרוטרוט עם השלכות למכורים לאייפון בצירוף ציור משובח.
בברכה



 רצונו ייעשה
אני לא מצליח להעלות את התמונה שוב ושוב
מצטער

יתד נאמן???
אשמח אם תסרוק ותשלח לי במייל.

שלח לי את המייל שלך ואשלח לך את הסריקה
אולי אתה תצליח להעלות אותה כאן
תודה