יום 12 
לא כזה דרמטי
עדיין מתאושש מהחום הקטן שהיה לי.
לילה טוב

בחסדי השם הגעתי היום ליום ה365 שלי במסע הזה של הנקיות.
וביום מיוחד כזה שהחזרנו את החטוף האחרון לקבורה.
פעם להיות נקי שנה שלמה היית בגדר פנטזיה עבורי, תמיד חלמתי להיות שנה ללא פורנו.
מאז שהתחלתי לצפות (מגיל 13) ועד עצם היום הזה לא עברה שנה בלי פורנו והאמת שחוץ מתקופה אחת של תשעה או שמונה חודשים,לא הצלחתי לחצות חצי שנה בלי ליפול וכל נפילה היית התרסקות.
אז איך זה מרגיש להיות נקי שנה?
אז כדי לתאר את ההרגשה אולי אנסה להשוות בין נקיות של חודש חודשיים לבין נקיות של שנה
כי האמת היא שכן יש דחפים לפעמים גם אחרי שנה כן יש מחשבות לפעמים. והאמת שכמעט נפלתי  לפני שבוע וחצי ומה שהציל אותי זה שיש לי פלאפון הדרן והייתי בעזה במילואים ולא היית קליטה טובה והשילוב של שנהם פשוט לא נתן לי לממש את הרצון וכמובן בסיעת דשמיה. הייתי במין משבר אחרי הנסיון הזה של לצפות בתוכן אסור, אמרתי לעצמי "מה ככה בשבריר שניה היית מוריד את כל הזמן הזה לשאול תחתית?" ,מה שנה שלמה והמח שלך עדיין רוצה את זה,כלום לא השתנה? זה די העציב אותי אבל אז עניתי לעצמי תשובה ששינתה את דעתי והראתה לי שכן זמן הנקיות משפיע על האופן שבו מתמודדים עם מעידות ועם דחפים. 
אתם מבינים,פשוט לפני שבעה או שמונה חודשים אם היה קורה לי דבר כזה הייתי כנראה מתרסק אם לא באותה שעה אז כמה ימים אחרי, הראש לא היה מניח לזה עד שזה היה ממומש , כל מעידה היית מובילה אותי להתרסקות טוטאלית ועכשיו המעידה הזו שהיית לי כמעט ,עצרה שם באותה נקודה למחורת בבקר הכל עבר שום דחף לא נשאר.
אז הבשורה שלי לכם היא שאפשר להצליח,אפשר להיות נקיים אפשר לנצח את זה.
חייבים להאמין.
היו לי כלכך הרבה נפילות אחרי כלכך הרבה פעמים שהבטחתי לעצמי שלא אחזור לזה.
ימים חשוכים, תקופות ארורות שהיו שואבות ממני כל טיפת אנרגיה ורצון.
לא חושב על כלום חוץ מפורנו, שהכל יחכה,האשה,הילד,החיים עצמם.
להיות נקי זה להיות מסוגל להתמודד שוב עם החיים, לחשוב על הדברים החשובים. החיים לא נצבעים בוורוד אלא רואים אותם כמו שהם באמת.
תרשמו כל הצלחה שלכם, תגידו תודה על כל יום שהייתם נקיים לפני שאתם הולכים לישון.
בעזרת השם שיהיו לכולכם חיים נקיים ומשמעותיים 

איך לקבל מוטיבציה שאם נפלתי פעם אחת לא ליפול עוד כמה פעמים באותו יום בשעות שאחרי, אני חושב שזה משמעותי שאם נופלים פעם אחת לא ליפול אחרי זה בשעות שאחרי עוד כמה פעמים כי נפלתי אז זה לא משנה

כיף לשמוע 
שתמשיך רק לעלות 
אין עליך

עלה והצלח!  וואו. מרשים ומחזק!

שלום לכולם 
היום צלחתי את אתגר ה90 יום תודה לבורא עולם על ההצלחה הזו זה לא היה פשוט בכלל 
אני פונה פה לכל אלה שבהתחלה או שעדיין נלחמים אני יכול לומר שבהתחלה זה היה נראה לי כל כך רחוק אבל לא ויתרתי ולמרות שהיו לא מעט נפילות נלחמתי בשיניים וקמתי פעם אחרי פעם 
היום ברוך השם אני מרגיש יותר קרבה להשם יתברך וזה הכי כיף בעולם 
בהצלחה לכולם אוהב אותכם

זה קשור לדופמין במוח. תקרא על זה. ניסיונות תמיד יהיו אבל יותר קל להתמודד כשלא מכורים.
כשהייתי מכור היה לי סינון והייתי עוקף אותו. כיום אני בגמילה תקופה ארוכה ואין לי סינון, עדיין יש ניסיונות אבל מצליח להתמודד ולהדוף אותן

היום התחיל בנפילה אבל משם המשיך ממש טוב ובעז''ה נתקדם ותודה על החיזוקים

קודם כל שיהיה לך בהצלחה בדרך. 
התנופה חשובה מאוד ותוך כדי אתה לומד להתקדם אמנם ההתחלה מאוד חזקה אבל בהמשך אתה לומד להיכנס לעומק של החופש. 
וחד משמעית ככל שעובר הזמן ניהיה יותר קל ז״א שהמלחמות שלך זה לא באותה עוצמה ובאותם דברים שהיו בהתחלה. 
אבל עדיין יש התמודדות כי מכור זה מכור אבל הרבה יותר קל וכיף שאתה מגלה חיים חדשים כמובן אם התמדת בדרך נכונה
שיהיה לך כל טוב והצלחה בדרך
אוהב

אני יודע שההתחלה היא תמיד קשה במיוחד החודש הראשון ובמיוחד שלושת החודשים הראשונים.אבל אני רואה כאן אנשים שהם שנים נקיים ואני תוהה לעצמי האם ההתמודדות היא אותו דבר? או שזה נעשה יותר קל עם הזמן או שאפילו לא חושבים על זה וזה פשוט נהפך להיות כמו משהו אסור שפשוט אסור לעשות אותו.לדוגמה שמירת שבת מי שרגיל לזה אין מצב שהוא יכנס לאוטו ויניע אין מצב שהוא ידליק טלוויזיה זה פשוט יהרג ובל לעבור זה פשוט לא הגיוני שזה יקרה האם ככה זה לאחר תקופה של נקיות?
ועוד שאלה איך באמת שומרים על תנופה אם הצלחתי לשמור שבוע שבועיים חודש זה עדיין לא מספיק זמן כדי שההרגל ישבר לגמרי בתקופה הזאתי איך אפשר לא להוריד את הרגל מהגז כביכול הכוונה איך אפשר להמשיך בחיים אבל עדיין להיות סוג של דרוך ולא לזלזל בזה שההרגל יכול לחזור?מקווה שהסברתי את עצמי נכון

יום 11 אפשר להגיד שזה סתם עוד יום אבל זה לא.זה יום שעבדתי בו שעתיים סך הכל ואז חזרתי לבית כלומר הייתי לבד בבית כמעט כל היום ובהתחלה לפני שחזרתי לבית האמת שפחדתי קצת לא היה לי אמון בעצמי שאני לא אפול וחשבתי שזה יכול לקרות אבל אז התאפסתי על עצמי ואמרתי לעצמי שאין אין מצב שזה קורה.היה לי דחף בינוני אבל ברוך השם עברתי מעליו נכנסתי לאתר ראיתי איזה סרטון וזה עבר.
בגלל שזה היה יום עם פחות עשייה אז זה מרגיש קצת כמו יום ארוך. אני לוקח את זה בתור דרך ארוכה מאוד סוג של מסע שבו אני ארגיש טוב יותר עם עצמי.
הבנתי על עצמי במהלך השנים האחרונות עם ההתמודדויות שאצלי זה או הכל או כלום אין דבר כזה מעידות ואין דבר כזה רק להציץ כי אצלי זה פשוט מוביל לנפילה אז זאת המטרה שלי גם בלי מעידות כלומר לא להיכנס לאתרים ולמצבים מסוכנים בכוונת תחילה.
מכין את עצמי נפשית ופיזית לאתגרים שעוד יבואו.
שבוע מבורך לכולם

אמן ואמן! את האמת שאני עדיין בתוכו ועדיין מעבד דברים ומנסה ב"ה. החקר האישי הוא אהוב עלי ביותר, כי זה גם מחזק ומשפר הרבה דברים אחרים בחיים בנוסף להתמודדות.
ובינתיים גם לומד ממך וגם מתחזק יחד. אולי יום יבוא ואכתוב גם אני יומן מסע
בינתיים מחכה לפרקים הבאים

nbym היקר. מילים מדהימות אתה כותב. מחזק ומדייק. אשריך על ההשקעה והיחס, מעניין אותי גם לשמוע על הסיפור והדרך המופלאה שלך. תודה על החיזוק הגדול. שנזכה לגדול ביחד.  

עידום יקירי. וואו אילו טקסטים חזקים. כמה כנות, כמה התבוננות עמוקה ואמת שיוצאת מבין המילים חיזקת. ממש!
זה הולך להיות ארוך מאוד אז תחזיק חזק.

אני קראתי את כל מה שכתבת עד כאן בכובד ראש.

מילה מילה.

יש משהו מאוד נוכח בדרך שבה אתה כותב. יש בה כנות. יש בה אומץ. יש בה שכל ישר שמחפש אמת ולא מחפש קיצורי דרך. ובעיקר יש בה לב שרוצה חיים.

כשקראתי את הפרק הראשון שלך אפשר לראות שכבר אז זיהית את הפחד הכי עמוק. לא פחד מנפילה. אלא פחד מהרגע שבו המוח ירגיש שאין יותר לאן לחזור. פחד מהסוף של האפשרות. מהסוף של המקום שבו אפשר ל"קפוץ לביקור". פחד מלהרגיש שהדלת נסגרת. אתה תיארת את זה בצורה כל כך מדויקת. שהמוח מאפשר לך להתחיל כל עוד יש קול קטן שמבטיח שיום אחד תחזור. והפחד הוא שברגע שהוא יבין שאין לאן - שם יגיע השבר.

ועכשיו בפרק הרביעי אתה נוגע בדיוק בנקודה הזו! אתה כבר לא מדבר רק על מעשה.
לקול הקטן הזה נתת שם: פנטזיה. או ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות​ (נקודה למחשבה: מעניין שהבלתי מוגבל דווקא הכי מגביל אותנו... כמו ש"יותר מכל דבר" יכול להזיק, גם אם מדובר בדבר בריא, ועל אחת כמה וכמה בדברים שהם לא. דווקא הגבול שומר עלינו חופשיים. נשמע פרדוקס? אך זה לא. אבל זה כבר בהודעה אחרת אם תרצה).

ציינת נכון שזהו המקום שבו אין צורך להתחשב באף אחד. על המקום שבו אין מורכבות של מפגש. אין רגש של הצד השני. אין הדדיות. אין פגיעות. הרבה אין.

וכדי שזה יהיה אטרקטיבי אז המוח עוטף את זה בעטיפה וורודה ונוצצת שכתוב עליה: יש שליטה. יש זמינות. יש מיידיות. ושזה הדבר שלא תקבל בשום מקום אחר. ממש כמו סיפור הילדים עמי ותמי, בית ממתקים מזמין ומרשים, אך בתוכו קיימת מכשפה.

ונחזור אליך אח יקר! מה שאני מעריך אצלך. שאתה לא מנסה לטאטא את האמת. אתה לא מתייפייף. אתה אומר בפשטות. זה בוער בי. זה שורף בי. אני רוצה להיגמל ואני מתקשה לוותר, וזה משפט של אדם שמבין את עצמו. וזה גם משפט של אדם שעומד על סף חופש! כי החופש האמיתי מתחיל לא כשמפסיקים משהו בכוח. אלא כשמבינים למה המוח נאחז בו. ולא מתביישים להודות בזה.

אתה גם מבין לאורך כל הדרך שלך משהו חשוב. אתה לא כותב מתוך שנאה עצמית. אתה כותב מתוך אהבה עצמית. כבר בפרק השני אחרי נפילה אתה לא הלכת למקום של ייאוש. אתה נעמדת מול המראה וחייכת. כתבת: "כמו טמבל". מזדהה! אני אפילו הייתי אומר לעצמי: כמו טמבל שמבין שכבר לא עוזר לייאש את עצמי. שלא עוזרות אותן דרכים שמובילות לאותו הבור.
אתה יודע איזה רגע עצום מה שתיארת??!! אתה יודע כמה לוקח זמן להבין את זה ולאזור את האומץ לעשות את זה? אני הייתי כמוך. אני לא יכולתי לחייך עד שהייתי מתקן. לי זה היה נדמה כאילו אני "מעמיד פנים", אבל שים לב, להעמיד פנים, במקרה דומה לרוב גורם לנו. לעמוד. לעצור. להיתקע ("להעמיד את עצמנו"). ושמח שבחרת בדרך שהיא יותר אמיתית ומחזקת (אפרופו תיקון מתוך שמחה גדול יותר מאשר מתוך עצב או ייאוש).

זה בעיניי רגע ענק. כי זה רגע שבו אתה אומר לעצמך. אני לא אויב של עצמי. אני לא מסכן. אני לא אפס. אני אדם בתהליך. ובמקום שבו הרבה אנשים מתפרקים ובורחים חזרה כדי להרדים את הבושה. אתה בחרת להישאר ער. להישאר נוכח. להישאר אחראי. וזה כוח גדול.

ואז בפרק השלישי עשית עוד צעד של בגרות. הבנת שהתוכנית טובה אבל לא מספיקה. אמרת שאתה אדם פרקטי של כלים. והלכת להביא אותם. ניסית משהו. ראית שזה גם מעורר. לא נבהלת מהמורכבות. לא אמרת או שזה עובד או שזה לא שווה כלום. ואז עשית את הצעד הכי אמיץ! לדבר עם חבר אמיתי ודיברת את האמת בלי מסכים. נתת לאדם שאתה סומך עליו, להחזיק איתך את הדבר הכי חשוף ורגיש.
ובתגובה קיבלת מתנה. הוא אמר לך שהוא היה שם שנתיים. שהוא מכיר את זה. שהוא הצליח. והמשפט הזה שאתה כתבת על השתיקה. מעיד כמה זה נגע בך. כי פתאום מה שהיה הסוד שלך הפך לסיפור אנושי. פתאום אתה לא לבד. ופתאום יש מולך הוכחה חיה שאפשר.

אפרופו החבר, ביקשת עצות נוספות לגבי הקשר. ובכן, לעניות דעתי, עצם זה שאתה כבר מדבר איתו כל יום זה כלי חזק. הכוח האמיתי שלו הוא שאתה כבר לא לבד מול עצמך. הדחף נחלש כשיש מישהו שיודע מה עובר עליך.

כדי לנצל את זה יותר טוב חשוב לפנות אליו מיד שאתה מרגיש את הפנטזיה מתעוררת. כשמשהו זז בפנים. שם יש סיכוי לעצור לפני שזה מדרדר. גם אם אתה רק כותב לו שקשה עכשיו. זה כבר משנה את המצב.

חשוב גם לשתף אותו לא רק במה שלא עבד אלא גם במה שכן. רגעים טובים. החיים שנצבעים בצבע חזק יותר. ימים נקיים. תחושה של חופש. ככה המוח מתחיל לקשר את הדרך הזו לחיים טובים ולא רק למאבק.

והדבר הכי מרפא הוא שגם אם יש נפילה אתה לא נעלם. אתה אומר את האמת ונשאר בקשר. זה מלמד את המוח שאפשר להיות מחובר גם שלא הכל הולך מושלם. וזה אחד היסודות של החלמה.

כל זה חשוב כי זה מתחבר ישירות לפרק הרביעי. אתה מבקש שיגידו לך שאפשר ושמי שהיה שם כבר לא שם. ואני רוצה להגיד לך משהו כחבר. אפשר. אבל אפשר לא רק במובן של להחזיק מעמד עוד יום. אפשר במובן העמוק יותר שהמוח באמת משתנה ושהפנטזיות מאבדות מהכוח שלהן ושהאשליה מפסיקה להיות הבית שאתה רוצה לברוח אליו. זה תהליך והוא כולל גם אבל (מפתיע, לא?) כי אתה נפרד מעולם שלם של בריחה ושליטה ודמיון שנתן למוח תחושה מזויפת של סיפוק וביטחון. והוא כולל גם געגוע כי זה היה המקום שבו המוח ידע לקבל ריגוש ונחמה בלי להתמודד עם מורכבות של חיים וקשר. והוא כולל גם רגעים שהמוח צועק כי כשהוא מאבד את הדרך המוכרת שלו לווסת רגשות, הוא מרגיש איום, ולכן מנסה בכוח להחזיר לעצמו את מה שפעם הרגיע אותו גם אם זה היה הרסני.

אבל זה לא סימן שאתה תקוע. זה סימן שאתה יוצא לחופשי. לדרך אחרת!

כי צריך להגיד אמת עד הסוף. אתה לא טועה. הפנטזיה נותנת משהו. היא נותנת תחושה של שלמות בלי סיכון. היא נותנת תחושה של תשוקה בלי פגיעות. היא נותנת תחושה של חופש אבל זה חופש מדומה כי היא גם כובלת אותך. ואתה כבר מתחיל לראות את זה. אתה כותב שאתה רוצה להסתכל נקי על העולם. לא מחפיץ. לא מסתתר. ואתה גם כותב שהלב מוכן להתמסר לאהבה גדולה. זה בעיניי השורש. הלב שלך רוצה קשר. והמוח רוצה שליטה. והמאבק הזה הוא בדיוק הגשר בין חיים של פנטזיה דמיונית לבין חיים של מציאות.

ומה שקורה כשאדם מתחיל לצאת מזה זה שהוא מגלה שהמוח מפחד להישאר עם חוסר.
הוא מפחד להתמודד עם תשוקה בעולם אמיתי שבו יש עוד אדם חוץ ממך שאתה חייב לקחת אותו בחשבון ולא לקחת אותו איתך למקומות בהם אתה לא רוצה להיות.

עולם שבו צריך תקשורת. סבלנות. נוכחות. עולם שבו יש גם תסכול לפעמים. והוא אומר לך. אל תיקח ממני את המקום שבו אני תמיד מקבל מה שאני רוצה.
אבל העולם הוא לא דיסני או ספר עם סוף טוב. בעולם האמיתי הגיבור לא תמיד מנצח. אבל האם זה אומר שאין נצחונות?

לא ולא, כי בדיוק בנקודה הזו אתה דווקא כן מתחיל לנצח. כי אתה כבר לא מאמין לו בעיניים עצומות. אתה כבר שואל אותו שאלות. אתה כבר רואה את המחיר. אתה כבר מרגיש אפילו גועל לפעמים כמו שתיארת קודם. אתה כבר מרגיש שהמוח מתחיל להבין שזה לא שייך אליו. והתחושות האלה הן סימנים של החלמה. לא סימנים של כישלון.

אני גם רוצה לשקף לך עוד דבר שמאוד בולט. אתה כל הזמן חוזר לנקודת האהבה. אתה מזכיר את אשתך. אתה מדבר על איך בתקופות נקיות התעניינת בה יותר בלי להתאמץ. אתה מתאר חיים מתוקים וצוננים. אתה מדבר על מציאות. לא על הישג. ואתה מסיים עם שורות של שיר. "אני רוצה לנצח את הדמיון ולבנות מציאות". זה משפט של אדם שמבין שהמטרה היא לא להפסיק משהו. המטרה היא להתחיל משהו.

אז אם אתה שואל איך מסבירים למוח שלהיגמל מזה זה לצאת לחופש גם מהפנטזיות. אולי התשובה היא לא להסביר לו במילים יפות. אלא להוכיח לו לאט לאט בחוויה. לתת לו לטעום שוב ושוב את החיים שאתה כבר טעמתי כשהיית נקי. את השלווה. את הקרבה. את העניין באשתך. את התחושה שאתה לא מפוצל. ככל שהטעם הזה נהיה אמיתי וחוזר. הפנטזיה נהיית פחות הכרחית. היא עדיין תנסה לצעוק. אבל היא תפסיק להיות הדבר היחיד שמרגיש חי.

ואני אומר לך את זה כחבר. אתה כבר בדרך. גם אם היו ימים של שלוש נפילות ביומיים. אתה לא אותו אדם של לפני חודש. אתה כבר אדם שמסוגל לקום ולנתח ולהוסיף כלים ולהכניס קשר אנושי לתוך הסיפור. אתה כבר אדם שמדבר אמת בלי להלקות את עצמו. אתה כבר אדם שמחפש אהבה ולא סתם ניקיון. וזה בעיניי ההבדל בין עוד ניסיון לבין תהליך.

אני רואה את הרצון הטוב שלך. אני רואה את הכאב שלך. אני רואה את העייפות שלך מהדמיון. ואני רואה גם את התקווה האמיתית שכבר יש בך!!!
אפשר לצאת מזה. אפשר לחיות בלי הפנטזיה כמקום מפלט. אפשר להגיע למקום שבו הראש פחות עסוק בזה. והלב יותר פנוי לחיים שאתה מתאר.
וזה לא כי אתה תיעשה מושלם. זה כי אתה תיעשה יותר מחובר. יום אחרי יום. כמו שאתה כבר עושה...

חזק ואמץ! אוהב אותך!

פרק 4 - 

איך מתמודדים עם הפנטזיה. אני מבין שזה נושא עיקרי אצלי ואני מוצא את זה בפורנוגרפיה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לספק רק את עצמי, בלי לדאוג לפרטנר כלל וכלל. לראות ולצפות בכל מה שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. לא לשמוע את הרגשות, רק לראות את המראות. ואיך אני מתמודד עם זה. 

בכל פעם לאחר תקופה מסויימת, זה מתעורר בי. זה תמיד מגיע מאיזה מחשבה על איזה משהו קטן שאני עוד רוצה לראות. ׳לחוות׳. עוד פנטזיה אחרונה לפני שאני מתנתק לגמרי. לקבל משם משהו שאני לא אקבל בשום מקום אחר. לראות בפעם האחרונה את התשוקה הגדולה והמזוייפת. אני מוצא את עצמי חסר אונים אל מול זה. לפעמים פחות מבחינה מוסרית - משום שאני מבין שזה לא אני באמת אלא הדחפים שלי, וממילא - אין לי מה לכעוס על עצמי. אבל חסר אונים אל מול הרצון הגדול. לוקח זמן להבין, ואני חושב שיש התקדמות גם בהבנה, אבל אני עוד חסר מענה כלפי התחושה הזו - הפנטזיה הזו. ואוי, כמה שהתעשייה הזו יודעת שזו חולשה - הם מנסים לספק כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת.

אני זקוק לעזרה - להסביר למוח שלהיגמל ולצאת לחופש מפורנוגרפיה זה לצאת לחופש גם מהפנטזיות. יש לי קושי בלוותר על זה. בצורה הגלויה ביותר אני כותב. אני לא מעוניין בהם, אני יודע את זה. אני רוצה להסתכל בצורה נקייה על העולם שסביבי. לא בצורה מחפיצה. כלל וכלל. אבל מצד שני - עולם ה׳אילו׳ בוער בי. שורף בי. אני זקוק לעזרה. לומר די לפנטזיה. 

זו עבודה יום יומית, של כלים. של ניסוי ונפילה. של רצון גדול לתקומה. תכתבו לי שאפשר. שהייתם שם והנה אתם לא. שיש שכר לפעולתך. הפנטזיה היא מכשול, היא מאתגרת בי את הרצון. המוח לא רוצה לוותר על זה. על אף שהלב מוכן בכל מאודו לוותר ולהתמסר לאהבה הגדולה. תפיחו בי חיים של אהבה. ספרו לי שקיבלתם את המענה ממקום אחר, שלם ואמיתי יותר. 

-

אני רוצה לנצח את הדמיון,
ולבנות מציאות. 
לאהוב בטוהר ובזכיות
את ליבי ואת גופי. 

לא להסתיר מאהובתי ומעצמי, 
את כל מה שחסר בי. 
לא להתמודד, לנצח ולגדול. 

יש בי אהבה, 
וקושי וכאב ותסכול.

יש בי טוב ויש בי רע.
אני רוצה להוסיף טוב.