פרק 5 -
זה לא קל. אבל ישנה הבנה חשובה - ההתמודדות והקושי יגיעו. בכל מקרה אצטרך להתמודד עם החוסר וללמוד למלא אותו מחדש. אפשר לדחות את התמודדות לאחרי החתונה, לאחרי הילד הראשון, לאחרי המבחן (כי עכשיו זה טוב שיש איפה לפרוק תוך כדי הלימוד למבחן), לאחרי החופשה. לדחות ולדחות. אבל בכל פעם אנחנו רק דוחים את התמודדות לעוד כמה ימים, שבועות, חודשים או שנים. ההבנה הזו חשובה כי צריך להיזכר בה ברגע של קושי - אני ניצב מול קושי וצריך להחליט האם הפעם אני מנצח או שאני ׳דוחה׳ את הניצחון עוד ועוד. לפעמים, נפילה היא לא בהכרח ׳דחייה׳. כלומר, במובן מסויים היא כן, אך אם היא מגיעה אחרי דרך והתקדמות - ניחה. זה חשוב לי להבין את זה - ולכן אני רושם את זה פה - האתגר בוא יבוא. אני בוחר להתמודד איתו עכשיו - למרות שאני בעומס, למרות ש׳הייתי רוצה׳ לטפל בו בזמן אחר בחיי - החיים הם עכשיו. ועכשיו אני מטפל בו.
טיפול שורש. אני מבין שהפורנו הוא טריגר לדברים שאני צריך לתקן, לעצב ולשנות בי. אני מבין שפורנו הוא דחף - הוא דרך של הגוף לאותת לי שאני צריך משהו. אם אני לא מבין את זה - זה יגיע בפורנו. אם אני אבין - אני פותח צוהר לעולם חדש ובריא - שמקדם אותי מעלה מעלה - בכל התחומים בחיים. למשל - קיבלתי לאחרונה ציון לא טוב במבחן שהייתי צריך לעשות - המוח התעורר - ״זו ההזדמנות שלך לצפות בפורנו!". היידד. זה באמת סיבה טובה - קצת לפרוק. המוח משכנע - זה לא הזמן להתעסק בהתמודדות עם הפורנו - תתעסק בזה בימים יותר טובים, עכשיו תוריד הילוך, תאונן קצת. תעשה לעצמך טוב.
לעצור. לחשוב.
הגוף לא רוצה פורנו, הגוף מרגיש שהוא איבד את השליטה העצמית. אחרי שאני מקבל ציון לא טוב במבחן - אני מרגיש חסר אונים. בפורנו, אני יכול לקבל חזרה ׳שליטה׳, להרגיש שוב שאני לא חסר אונים. הרי אני יכול לבחור מה לראות, לבחור מה יעשו בסרטון, עם מי, איזה דברים יקרו שם. לכאורה - אני המלך! אני השליט. ברם, הכל ידוע, שלמעשה אני בכך נהיה חסר אונים בצורה גדולה יותר. הגוף לא ממלא את הצורך, הוא מחזק את הצורך. גם אם אילחשתי את חוסר האונים לכמה רגעים, כאסיים אני אהיה בחוסר אונים גדול יותר ממה שהייתי לפני. לכן, אני צריך להבין - חוויתי כישלון והמוח שלי מרגיש חסר אונים, איך אני מספק לו תחושת שליטה אמיתית, לא פייק.
אם אצלח את האתגר, ואקשיב לגוף שלי - ארוויח שני דברים בפעם אחת - המנעות מפורנו, וחיזוק הביטחון העצמי. אם אפול - אגביר בדיוק את שני ההפכים - שוב אפול לפורנו, ובסיום ארגיש חוסר אונים עוד יותר גדול מלפני.
זה קל לדבר, קשה לעשות. אבל רק דמיינו לכם את החיים שאחרי. שאתם מכירים את הגוף שלכם טוב - ומקשיבים לו. זה יהפוך אותנו, אותי, לגרסה היותר טובה שלי. אם אחרי כישלון וחוסר אונים אני אשב לתכנן את הדרך להצלחה במבחן הבא - אני גם אצליח במבחן, וגם אקבל ביטחון ושליטה חזרה. לא סתם אומרים שעבירה גוררת עבירה - חוסר אונים שמוזן בחוסר אונים - ייצור את החוסר אונים הבא. אם הפעם אצליח לצאת ממנו - אני מעלה את הסיכוי שאני לא ארגיש חוסר אונים בפעם הבאה, וממילא - לא אזדקק למלא אותו בחומר ותאווה. נפלא.
ההבנה הזו חשובה. מתוקה מדבש מחד, וקשה מאין כמותה מנגד. הרי לפעמים אני לא יודע מה הצורך, לפעמים אני יודע וזה כל כך קשה לי. צריך להוסיף אהבה. לא לוותר - לצלוח בכל פעם מחדש. בהשקט ובבטחה. לפעמים אני חוזר מריצה ומרגיש דחף, דווקא אחרי שעשיתי פעילות ספורטיבית. אני הצלחתי להבין שהגוף שלי עייף אחרי הריצה, והדחף שלו זה לנוח / להתעורר. אז אני יכול לעורר אותו בדרך רעה - אילחוש רגעי של פורנו, ואני יכול להתקלח ולהכין לי קפה עם מאפה מפנק. אם אעשה את זה - גם אהיה פחות עייף, גם אצ׳פר את עצמי שצלחתי את האתגר וגם - הגוף יקבל את מה שהוא באמת זקוק לו. איזה חידוש עצום זה.
שנזכה למלא את הגוף בצרכים האמייתים שלו. להבין ולהקשיב לו באמת. לא בכעס, באהבה גדולה. לא לפחד מהנפילה, ולא להתעסק בה. להגדיל את הטוב, להגדיל את עצמנו. שנזכה.
