אברהם איש יקר,
המשפט שכתבת: “זה נהפך לי להרגל”, יכול להוות סימן להבנה עמוקה של המציאות שלך.
אני דווקא חושב שזה לא ביטוי של חולשה, אלא של מודעות. שים לב שאתה לא מנסה לייפות את המצב, ואתה גם לא מאשים את עצמך. אתה פשוט מתאר את מה שקורה, וזו התחלה של שינוי אמיתי.
חשוב לדעת שהרגל לא מגדיר מי אתה. הרגל הוא פשוט מסלול שהמוח שלך למד ללכת בו שוב ושוב, בדרך כלל מתוך קושי, מתח, בדידות או בלבול בגיל צעיר. זה לא מעיד על רוע, זה לא מעיד על כישלון מוסרי... זה מעיד על אנושיות. וכמו כל הרגל, גם זה הרגל שאפשר לשנות, לא איזו "קללה” ח"ו שנכנסה בך.
כשמבינים שזה הרגל ולא תאווה שאין לה גבול, כל המאבק משתנה. פתאום זה לא אתה נגד עצמך, אלא אתה מול דפוס אוטומטי שנבנה במשך שנים. זה מוריד את עוצמת הבושה, ומחזיר את היכולת לפעול ברוגע ובבהירות. ההרגל הזה הוא חזק כי הוא ותיק, לא כי אתה חלש.
החדשות הטובות הן שלא שוברים הרגלים בכוח אלא מחליפים אותם. לא מוחקים אוטומט אחד, אלא בונים לידו אוטומט חדש, בריא יותר, עד שהוא נהיה המסלול הטבעי. זו עבודה שמצריכה זמן, סבלנות וחמלה. בדיוק אותה חמלה שעליה דיברנו קודם, לא כדי “להקל” על החטא, אלא כדי לאפשר שינוי אמיתי.
והדבר הכי חזק שעולה מדבריך הוא הרצון שלך. אתה לא אומר “ככה אני וזהו”, אלא בין השורות אני מפרש את זה כך: “זה הרגל, ואני רוצה לצאת ממנו”. הרצון הזה עצמו הוא כבר תנועה של שינוי. הוא מראה שאתה לא תקוע, לא שבוי, אלא באמצע תהליך. תהליך של שחרור, של בניית מסלול חדש, של צמיחה.
כשהאדם מגיע למקום שבו הוא יכול לומר בכנות: “קשה לי כי זה אוטומט שנבנה בי במשך שנים”, בדרך כלל זה הרגע שבו הוא כבר בשל להתחיל לפרק אותו. וזו בדיוק הנקודה שאתה נמצא בה עכשיו. אתה צועד בדרך הנכונה, גם אם לפעמים היא מרגישה איטית.
תזכור!
הרגל של שנים לא נעלם ביום אחד. אבל כל יום שאתה קם, בוחר שוב, שואל שאלות, משתף, מתמודד, אתה כבר לא אותו אדם שהיית אתמול. יש שינוי. והוא הולך וגדל.
אתה בדרך טובה, אחי.
ואנחנו פה איתך בכל צעד!
