יפה מאוד. תודה על המשל הזה. זה באמת בעיקר מה שצריך לחפש. את הצומת הזה ששם סטינו מהדרך.

ספונסר הוא בפירוש לא "כוח עליון". בשיטת 12 הצעדים חד משמעית הכוונה בביטוי הזה היא אך ורק לבורא העולם ומנהיגו.
לגבי התקשרות לצדיקים - זה יכול להתחבר בקלות עם מושג מתוכנית הצעדים שנקרא "כח גדול". במקור של תכנית הצעדים הכוונה גם בביטוי הזה היא לבורא העולם, אבל בתקופה מאוחרת יותר, היו כאלה שנתנו לגיטימציה לפרשנות שהכוונה היא לכוח גדול ממך עצמך שנמצא קבוצות או אצל מדריך רוחני וכו'.

לגבי השאלה אם תמיד נהיה חסרי אונים - התשובה היא שכן, אלא שלמרות זאת לא נצטרך להשתמש בתאווה. הדברים יתבארו יותר משבוע לשבוע במאמרים הבאים אי"ה.

המאמר הזה גם יתפרסם בעזרת ה' בסוף השבוע במדור "מתוק לנפש" (שמיועד למתמודדים רגילים שאינם מכורים). אם יש לכם הצעות לשיפור - נשמח לשמוע.

"אוף! שוב פעם הדחף הזה תוקף. ועוד אחרי תקופה כל כך משמעותית שהייתי נקי. כבר הרגשתי שזה לגמרי מאחוריי. נמאס לי! כבר עייף מהמאבקים האלה!".

היצר הרע דומה לזבוב טורדני ועקשן (ברכות סא א), מהסוג הזה שנדבק אליך ופשוט מסרב לעזוב. אתה מגרש אותו - והוא חוזר שוב, כל פעם מכיוון אחר. מגרש אותו מהמצח, הוא מתיישב לך על האף. אפילו אם אתה מחליט לעזוב את המקום, גם אז הוא רודף אחריך. אין לו פחד, אין לו בושה. והכי מייאש: הוא אף פעם לא מתעייף. גם כשאתה כבר מותש לחלוטין, הוא עדיין רענן ובמלוא הכוח. כאילו רק עכשיו המאבק התחיל.

אחד הדברים החשובים ביותר ליצירת שינוי מתמשך, הוא הבהירות. צריך להיות מאוד ברור לנו למה אנחנו רוצים בשינוי הזה. כמובן שכולנו רוצים להישמר מן החטא, אבל רצון כללי שכזה לא תמיד מספיק ברגעים קשים. באימון אישי יבקשו מאיתנו "לדייק את ה'למה' שלנו". כשברורה לי המטרה והמשמעות של המאבק שלי, יש לי הרבה יותר סיכוי להצליח. אסור לי לגשת למאבק מתוך אנחה, מתוך תחושה שעצם קיומו של המאבק הופך אותי ל"רשע" וחסר ערך. משפט מפורסם אומר ש"מי שיש לו 'למה', יוכל לשאת כל 'איך'". הרעיון הזה התחזק אצל הפסיכולוג היהודי ויקטור פרנקל, ודווקא בתנאים האיומים של אושוויץ. בעקבות מה שראה שם, פרנקל חלק על הפסיכולוגים הקודמים לו, שסברו שהאדם מונע בעיקר בידי דחפים, וקבע ש"האדם מחפש משמעות" (וכך גם נקרא ספרו רב המכר). במחנה ההשמדה דמיין את עצמו עומד ומרצה על שיטתו, והמשמעות שמצא בכך היא שסייעה לו לשרוד.

חבר סיפר לי על סדנה שהעביר לחיילים. בתחילת הסדנה הוא שאל אותם מה הכי שובר אותם בשירות הצבאי. הם ענו תשובות מגוונות. לאחד היה קשה עם הצורך למלא פקודות, לשני היה קשה הריחוק מהבית והמשפחה, לשלישי - החוסר בשינה, ולרביעי - תחושה מתמדת של חוסר וודאות לגבי הלו"ז. בסוף הסדנה, שבה העביר רעיונות דומים לאלה שהזכרנו, הוא שאל כל אחד מהם איך דווקא הקושי הספציפי הזה בנה בו משהו משמעותי. התשובות היו מפעימות. הראשון בנה מחויבות למסגרת ולכללים, השני למד להקדיש יותר זמן לבני המשפחה כשהדבר מתאפשר, השלישי גילה בעצמו כוח לתפקד במצבים שנראו לו בעבר בלתי אפשריים, והרביעי - גמישות ויכולת אלתור. כאשר אותם חיילים הבינו את המשמעות של הקשיים שהם עוברים, הכל פתאום נראה להם אחרת.

עכשיו נשאר לך רק לענות (אבל מתוך התבוננות, ולא כלאחר יד): מה ה'למה' שלך?

כשרכב סוטה לפתע לצידי הכביש ונופל לתהום ומתנפץ שם לרסיסים, לא שואלים איך הוא התנפץ, כי כשנופלים מתנפצים. מה שבודקים הוא למה הוא סטה מהמסלול.

שלום לכם. אני מפרסם את המאמר שאמור לצאת בגיליון הקרוב בסוף השבוע. אשמח לחוות דעתכם והערותיכם. עד שזה לא יורד "לדפוס", אנחנו יכולים עדיין לשפר ולשנות. הנה זה בא:

כולם חגורים?

בפרשת 'כי תצא' היה אולי מתבקש שנעסוק באשת יפת תואר. אבל הפעם נעסוק במצוה אחרת, המוזכרת בהמשך הפרשה: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ". הגג הוא החלק הגבוה בבית, והמחשבה היא החלק הגבוה שבאדם. בניין גשמי נבנה מלמטה למעלה. הגג בסוף. תהליך נפשי נבנה לפעמים מלמעלה למטה, כאשר המחשבה שבראש מניעה את התהליך, וממנה משתלשלים אחר כך הרגש והמעשה.

רובנו נזכרים להיאבק ברגע האחרון, כשהדחף כבר התעורר. אבל עלינו לזכור שזו רק החוליה האחרונה של השרשרת. התורה מלמדת אותנו ש"כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל - מִמֶּנּוּ", הנפילה מתחילה בגג, במחשבה, בחלק העליון והפנימי של האדם, וכבר בשלב המוקדם הזה צריכים להציב את המעקה. כשהמחשבה הראשונית מתעוררת, זה הזמן שלנו להתעורר גם. לעצור שם. לטפל בזה כשזה עדיין קטן. איך אמר הקב"ה לנחש? "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (בראשית ג טו). בתור בני אדם יש לנו יתרון על הנחש. אנחנו יכולים להכות אותו בראש, וזה המקום הנכון להכות בו.

אמנם, גם כשאנחנו כבר "באוויר", באמצע תהליך של נפילה, עדיין אפשר לעצור ולהציל את המצב. אבל זה כבר יותר קשה… (ובמושגים של המאמר מהשבוע שעבר: חשוב להציב שמירה חזקה כבר בשער הראשי, ולא להיזכר בכך שיש צורך בשמירה רק כשהאויב נמצא כבר בשערים הפנימיים).

ועם כל זה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. חוץ מהמעקה הרוחני, צריך גם מעקה פיזי-מוחשי. קוראים לזה סינון. הוא בשום אופן לא תעודת ביטוח, אבל הוא סוג של חגורת בטיחות, שחשוב שתשים עוד לפני שאתה מתניע. יחד עם זאת, גם אחרי שהקלקת את החגורה (תרתי משמע) ויצאת לדרכך האינטרנטית, זה עדיין לא מונע ממך להשתולל בכביש. סינון הוא לא תחליף לעבודת הנפש, אבל הוא מזכיר לנו באופן יומיומי מה השאיפה האמיתית שלנו. הוא גם קצת שומר עלינו, שלא יהיה קל ואוטומטי מדי להגיע למקומות שאנחנו לא באמת רוצים להיות בהם. אז… כולם חגורים?

לא קשור לפה...
רק אדם שמחפש אמת תמיד ישאל שאלות בסגנון:
הדברים האלו תואמים למה שאני מאמין בהם?
מי אממר שזו האמת?
וכהנה וכהנה...

היי מאמין, אני כתבתי שבבין הזמנים אין זמן להכנס לאתר...
בבין הזמנים זה זמן מועד לנפילות כשאין שגרה, כך לענ"ד...
ותודה על הפידבק החם

כל הכבוד אחי! בעז"ה שתמשיך ותצמח.
ראיתי שרשמת שבבין הזמנים אין זמן לנפילות. נקודה שאני שמתי לב מהניסיון שלי היא שמאוד חשוב להכין את עצמך גם למצבים לא רגילים. אפשר להכנס לשגרה ארוכה של נקיות ופתאום יכול לקרות אירוע לא שגרתי שחלילה יכול לערער את המצב. אני עוד בבירור מה הדרך להתכונן למצבים האלה אבל ממליץ לך לחשוב על זה גם, בתקווה שהדברים יעזרו לכולנו בדיוק המסע שלנו.

מצדיע לך!!
ומאחל לך שההצלחה תתבטא לא רק בצבירת ימי נקיות שזה דבר חשוב מאד, אלא גם הצלחה במהות של התרחקות מתאווה והתקרבות לטוב ולקב"ה!

תודה על המחמאה והחיזוק!
אבל באמת לא הבנתי את הקשר.. מה זה קשור לאמת?

היי שמחה, ואחר כך תגיד לי שאתה לא "רודף אמת"
תכיר במעלות שלך, זה חשוב!!!!

וואו!!!!! 48 ימי נקיות!!!!
עוד יומיים יעד של 50!!!
"מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי"

מדהים. ממש מזדהה...