ביום יום אני צדיק. בחור טוב באמת באמת שתאהבו. נחמד וכיפי. ביום יום אני רוצה להתחתן עם אישה , להיות עם בת זוג , להקים בית. ביום יום אני רוצה את קרבת ה'. אבל בלילה , כשאני לבד בחדר , כשאני עייף או מתוסכל , בדיכאון או קצת מותש מהמצב, אני בורח. בורח לדברים חמורים של סטייה מינית , של גברים ,של גרינדר. וזה כלכך מלא אדרנלין, כי זה אסור וסודי ובעייתי כלכך. וכמה שאני שונא את זה , אני פשוט שונא את זה. הכול אצלי נהרס בגלל זה. וכשטוב לי, כשאני במקום טוב בחיים כמו שהייתי לפני 3 שנים בישיבה, כשהייתי בטוח בעצמי, כשעשיתי ספורט , כשלמדתי והתפתחתי, כל זה לא היה קשור אליי. זה פשוט היה כמשהו מפלנטה אחרת. לכן אני כל כך מתוסכל כי אני יודע שזה לא אני אבל כשזה בא ואני נופל באותן לילות, אין יותר עצוב ומתוסכל ממני. לכן הלוואי שזה יפסיק , הלוואי שאני אפסיק , הלוואי שה' יפסיק את זה.... בא לי את החיים שלי בחזרה , לא רוצה לפספס את הרכבת , לפספס את הרגעים של היופי בחיים , בגלל הדבר הנוראי הזה. רוצה פשטות,טבעיות,את הבעיות הרגילות שיש בחיים...
